רונית אוהבת מאוד לבקר את סבתה. מדי חודש נוסעים היא והוריה לבקר את סבתא במושב. אבל הכי אוהבת רונית לבקר את נגה שהיא אמא של סבתא. אחרי החיבוק עם סבתא וחמש עוגיות וניל טעימות והריחניות שסבתא אפתה, ואחרי שהיא שותה כוס מיץ פטל או כוס קקאו לפי בחירתה, רונית ממהרת לעלות אל נוגה. נגה גרה בבית של סבתא בקומה השנייה. היא זקנה מאוד. אין לה כוח לרדת מן המיטה. רונית עולה לבקר אותה. היא דופקת בעדינות על דלת חדרה, ופותחת בזהירות את הדלת. נגה שוכבת במיטה, נשענת על כרים גדולים. עיניה עצומות ושערותיה הארוכות אדמוניות, מפוזרות על הכר.
רונית מחכה שנגה תפקח את עיניה. השערות האדמוניות של נגה הן נס לא מובן. כך שמעה רונית אומרים .הנס הזה התפרסם בכל רחבי המדינה ואז הגיעו צלמים ועיתונאים לראות את הפלא הזה. איך יכול להיות שלאישה בת תשעים יש שיער אדמוני ולא לבן כשלג?! סבתא לא הרשתה להם להיכנס לחדר. היא רק נתנה להם צילום של נגה. אחד העיתונאים דרש לקבל שערה משערותיה כדי להאמין שזה נס אמיתי, ולא שער צבוע. אז סבתא של רונית גירשה אותו ובנתה שער גדול כדי שצלמים ועיתונאים לא יוכלו שוב להטריד אותן. במשפחה שמעה רונית לא פעם אחת, על שערותיה היפות מושכות הלב של נגה. בצעירותה היתה מאד יפה והיו לה הרבה מחזרים שבקשו את ידה. אבל היא אהבה רק את דוד, האבא של סבתא, ורק עמו הסכימה להתחתן.
פעם שמעה מישהו אומר, שאם שערה נשאר אדמוני גם בזקנתה היא תזכה לחיות לנצח. רונית שמרה בליבה את המשפט הזה. השער האדמוני של נגה לא עבר לבת שלה, סבתא של רונית, ולא לאמא של רונית. הוא דילג שני דורות והגיע לראשה של רונית. גם לרונית שער אדמוני, ועיניה חומות. לא כחולות כמו לנגה. יש עוד הבדל בין רונית לנגה. לנגה שער חלק ארוך, ולרונית שער מתולתל וקצר. ובכל זאת אנשים אומרים שהיא דומה לנגה. חולפות דקות, ורונית חושבת שנגה ישנה וחולמת חלום יפה, כי פניה שלוות, והקמטים בפניה נראים כמו חריצים בשדה שממתין לגשם. לפתע פותחת נגה את עיניה הכחולות- אפורות, ולרונית נדמה כאילו השמים מציצים אליה מבעד לרווחים שבתריס החלון הפתוח המכניס אוויר וגם שמש מפולשת. "בואי," לוחשת נגה, "גשי, מתוקה."
רונית מתקרבת ומתיישבת על קצה המיטה, ובזהירות מסיטה מעט הצדה את השמיכה. נגה מוציאה מתחת לכר התחתון סוכרייה, וביד רועדת מכבדת בה את רונית. רונית יודעת שזו סוכריית מנטה. היא לא אוהבת סוכריות מנטה, אבל נגה לא זוכרת שרונית כבר אמרה לה פעם שהיא לא אוהבת סוכריות בטעם מנטה. אמא של רונית הסבירה לה שהזיכרון של נגה מתעופף לפעמים החוצה כמו פרפר ושוכח לחזור אליה. רונית לוקחת את הסוכרייה מידה הרועדת של נגה ואומרת תודה בקול רם, כדי שנגה תשמע. כי גם השמיעה שלה מתעופפת לפעמים החוצה כמו פרפר ושוכחת לחזור אליה. נגה מסתכלת ברונית ושותקת. אחרי רגעים אחדים היא מבקשת שתפתח את השידה ותוציא מתוכה קופסת תכשיטים. רונית מוציאה את הקופסה היפה מן המגירה.
לפי ציורי השושנים שעל הקופסה היא יודעת שזו קופסת התכשיטים ולא קופסת התרופות של נגה שנמצאת גם היא במגירה. רונית מניחה את הקופסה בכפות ידיה הרועדות של נגה. נגה פותחת אותה לאט. תכשיטים רבים נמצאים שם. נגה מוציאה מהקופסה מסרק שנהב, מושיטה לרונית ומחייכת חיוך קטן. רונית כבר יודעת מה לעשות. היא לוקחת את מסרק השנהב, וכמו תמיד מתחילה לסרק את שערות המשי האדמוניות של נגה. נגה מסיטה מעט את ראשה הצדה, פעם לימין ופעם לשמאל, כדי שרונית תטיב לסרק אותה. לאט היא מסרקת. בזהירות. רונית מרגישה שאין דבר יפה ואהוב יותר משערות המשי של נגה. נגה משמיעה מין המהום שנשמע כמו הגרגור שמשמיע החתול שלה דולי כשהיא מציעה לו על כף ידה ערמה קטנה של גבינה לבנה רכה . בפניה החיוורות של נגה מסתמן עכשיו חיוך דק. רונית מרגישה שנגה נהנת, שִׂמחה שקטה זורמת בתוכה . היא רוצה שנגה תחיה תמיד תמיד. ואז לוחשת נגה: "מספיק, יקירה," ולוקחת את המסרק מידה של רונית ומחזירה אותו לקופסת התכשיטים. עכשיו מכניסה נגה את אצבעה הדקה והארוכה לתוך הקופסה, ומחטטת בין התכשיטים עד שהיא מוצאת את שחיפשה. היא שולפת סיכת זהב בצורת קוף זעיר המחזיק כדור בדולח שקוף ובוהק , ורומזת לרונית להתכופף אליה. רונית רוכנת אל נגה, ונגה משתדלת לנעוץ את הסיכה בצווארון חולצתה של רונית. ידיה רועדות מאוד מן המאמץ. רונית חוששת שנגה לא תצליח, אבל שותקת. לבסוף נגה מצליחה. "תתחדשי," לוחשת נגה.
רונית מזדקפת ואומרת תודה. נגה מסתכלת על רונית ואומרת: "כמה שאת יפה, מתוקה שלי," ועיניה נוצצות. "התכשיט בדיוק מתאים לך". ואחרי רגעים מספר היא אומרת: "את התכשיט הזה קיבלתי מסבתא שלי לפני שנים רבות. קראו לה רונקה." נגה מחייכת לעצמה ומעבירה את לשונה על שפתיה היבשות. רונית נשארת עוד קצת ליד נגה. נגה כבר עייפה ועוצמת את עיניה. רונית קמה ונושקת למצח של נגה. נגה אינה פוקחת את עיניה, ורונית יוצאת מן החדר בשקט. היא יורדת בדילוגים במדרגות להראות לאמה ולסבתה את התכשיט שקיבלה מנגה.
- ערב אחד, כשבחוץ ירד גשם ראשון של סתיו, גשם עדין וריחני שכל העצים השיחים והאנשים חיכו לו זמן רב, קראה אמא לרונית, חיבקה אותה ואמרה לה בעצב: "נגה שלנו מתה." רונית בכתה. ואמה חיבקה אותה חזק. "היא עכשיו בשמים עם המלאכים ועם אלוהים," לחשה אמה. בערב כתבה רונית ביומן שלה מכתב פרידה לנגה, וקישטה אותו בציורים בצבעי כחול דומים לצבע עיניה של נגה, ובצבעי אדום דומים לצבע שערה. היא קיפלה את המכתב, נישקה אותו והניחה אותו בזהירות בקופסת התכשיטים הקטנה שלה, מתחת לסיכת קוף הזהב המחזיק כדור בדולח, שקיבלה מנגה.
|
© כל הזכויות שמורות
|