|
דניאל וט"ו בשבט/ אסתר ח"ג ויתקון
יום אחד אמרה הגננת נעמה לילדים:
"ילדים מחר ט"ו בשבט, שהוא יום חג לאילנות. אם לא ירד מחר גשם נלך כולנו לנטוי חורשה בקצה שכונתנו".
הגננת הביטה החוצה דרך החלון ועיניה נשואות לשמים. היא חייכה: "היום השמים תכולים ומעט עננים שטים בהם. אני מקווה שגם מחר יהיה לנו יום יפה כפי שהבטיח החזאי".
דניאל התרגש לשמע דבריה של הגננת. הוא והילדים ינטעו חורשה!
הוא נזכר שנסע עם אביו ואמו ואחותו נטע לפיקניק בקיץ, לחורשת טל.
הוא נזכר בעצים הגבוהים, בצל הנעים ששרר שם, בשולחנות העץ עליהם ערכו את ארוחתם, ובמיוחד ראה לנגד עיניו את העצים החזקים והגבוהים. הוא זכר שהרים את ראשו לראות לאן נעלמה השמש החמה, שליוותה אותם כל הדרך עד לחורשה, וראה רק ענפי עצים גבוהים. אפילו את השמים לא ראה מבעדם, רק כתמי אור קטנים מרצדים בצמרות.
נעמה אמרה שהילדים ינטעו עצים במו ידיהם. אבל איך יוכלו ילדים קטנים לנטוע עצים כל כך גדולים וחזקים? התפלא דניאל בליבו. מן הארץ שעלה ממנה לישראל לא ראה ילדים נוטעים עצים וכאן בישראל הוא יטע חורשה במו ידיו!
דניאל הסתכל על כפות ידיו הקטנות.
מחר הילדים בגן יהפכו לגיבורים והם ינטעו חורשה כמו חורשת טל. חשב דניאל וחש גאווה בליבו.
" ואיך נקרא לחורשה"? שאל דניאל את הגננת. (בסתר ליבו קיווה שיקראו לה חורשת דניאל)
"שאלה מצויינת. נקרא לה חורשת אלי כהן. לזכרו של גיבור ישראל. זו בקשת משפחתו. "ענתה נעמה.
"אילו עצים ניטע"? שאלה גלית ועיניה הכחולות נצצו מסקרנות.
"גם זו שאלה נבונה. אנו ניטע עצי אקליפטוס. הנה ראו, הבאתי לכם תמונה של עץ אקליפטוס". והגננת הציגה לעיני הילדים תמונה גדולה ובה מצוייר עץ אקליפטוס.
"זה עץ הגדל לגובה עצום, רישרוש עליו ברוח הקיץ וריחו הנעים עושים אותו לעץ מבוקש ואהוב". הסבירה נעמה.
דניאל לא הקשיב לגננת. הוא היה שקוע בבדיקת שרירי זרועותיו ושרירי רגליו.
הוא חשש מאד שמחר לא יצליח להרים עץ אקליפטוס כה גבוה וחזק כדי לנטוע אותו באדמה.
"דניאל, מה אתה עושה? שאלה הגננת.
"אני...אני...אתמול לא אכלתי את ארוחת הערב שאמא נתנה לי, ואני קצת חלש. אז היום אני אוכל שתי ארוחות ערב כדי להיות חזק וגיבור מחר כדי שאצליח לטעת אקליפטוס" .הסביר דניאל.
"לא צריך להיות גיבור כדי לטעת עץ" קרא יניב וצחק. "העץ שאנו ניטע הוא כזה קטן וחלש" אמר והראה בידיו את גודלו הזעיר של העץ הרך והעדין שהם מחר ינטעו. "נכון נעמה?"
"אבל העץ יגדל ויהיה ענק כמו בתמונה" אמרה גלית החכמה.
"כל כך גבוה שלא נוכל אפילו לטפס עליו" אמרה יעל שישבה ליד דניאל.
"נצטרך לחכות הרבה שנים עד שיהיה עץ גדול וחזק ואולי רק שניהיה זקנים, ואז לא יהיה לנו כוח לטפס עליו" אמרה גלית בעצב.
הילדים החלו לדבר ביחד ונעשה רעש. הגננת ביקשה שקט ואמרה שתרשה לדבר רק לילדים שמצביעים ויושבים יפה על מקומם.
דניאל הצביע ראשון.
"בבקשה דניאל"
"אני רוצה לדעת אם זה נכון מה שאמר יניב שהעצים שאנחנו ניטע הם כאלה קטנים"?
"נכון. הם קטנים מאד. אבל הם יצמחו מהר. בעוד מספר שנים לא רב. כשתהיה בגיל של אחיך אלכס החייל, החורשה תהיה מלאה בעצים חזקים, גבוהים ויפים, ותוכלו לערוך בה פיקניק עם חבריכם ומשפחתכם." הסבירה נעמה וחייכה.
"עוד כל כך הרבה שנים לחכות" חשב דניאל מאוכזב. ו"אני רציתי להיות מחר גיבור ולטעת עץ גדול. אין דבר" התעודד פתאום דניאל במחשבתו. " כשאהיה גדול יהיה לי טרקטור ואני אטע עצים גדולים באמת כמו שראיתי אתמול בכיכר החדשה ליד הבית של דודה נטלי. ואמא אמרה שאלו עצי דקל יפים מאד, ושכאלו לא ראתה מעולם.
|