המורה טלי שמה ליבה לכך ששניר עצוב היום ומכונס בתוך עצמו. הוא ענה תשובות נכונות לשאלות שהפנתה אליו אבל ארשת פניו העידה עליו שיש מועקה בליבו. במהלך השעור העיפה אליו טלי את מבטה שוב ושוב וראתה את שניר רכון קדימה, ופניו כבושות בשולחן. גם עצי הליבנה שנשקפו מן החלון, ניראו לה, משום מה הפעם עצובים. סוף סוף הסתיים השעור וטלי ניגשה לשניר, שעדיין ישב על מקומו אדיש להמולת חבריו שקמו לשחק בהפסקה. המורה ראתה את עיניו העצובות של שניר, והיא רצתה מאד לעזור לו. היא ביקשה ממנו להלוות אליה לחדר המורים. שניר קם באי – חשק והתלווה למורתו. בחדר המורים הושיבה אותו טלי בפינה שקטה והתישבה לידו. "שניר, ספר לי מה מעיק עליך" ביקשה טלי. שניר הסתכל במורתו. היסס לרגע, אחר החליט לשתף אותה במחשבותיו. הוא נתן בה אמון. "אחותי נועה כל כך מוכשרת" אמר שניר בלחש. "יפה מאד. אז מה רע בכך?" שאלה טלי בפליאה. "אבל אני לא מוכשר בשום דבר" ענה שניר ותלה את מבטו על הקיר שממול. "או ! קראה טלי. זה לא נכון ! אני יודעת שאתה מוכשר !" "אבל לא כמו אחותי" טען שניר. "היא מצטיינת בציור, בריקוד, בסקטים ובחשבון, ואני לא מצטיין בכלום. תמיד היא מקבלת מחמאות מאמא ואבא. אתמול היא קיבלה תעודת הצטיינות מהמורה שלה " המשיך שניר ועצבות חדשה הסתמנה בפניו. "ואתה לא מקבל מחמאות מאמא ואבא לפעמים? קשה להאמין שלא" אמרה טלי ברוך. "לאמא יש ציפיות גדולות ממני" ענה שניר. "אני חושבת שבצדק, כי היא יודעת שאתה מוכשר" אמרה טלי. "אני חושב שאני מוכשר בכדור – סל, אבל" .... אמר שניר. "יופי" שמחה טלי."ואני יודעת על עוד תחומים שבהם אתה מוכשר" הוסיפה טלי ורצתה להוסיף לדבר אבל הפעמון צילצל והם נאלצו לחזור לכיתה. "אנחנו עוד נשוב ונשוחח על העניין הזה. הבטיחה לו המורה. לאחר שיחתם שניר עוד לא היה בטוח שהוא מוכשר כמו אחותו אבל מצב רוחו השתפר מאוד.