"שניר, גש בבקשה לתיבת הדואר ותביא את המכתבים הביתה" ביקשה נגה אמו של שניר. היא היתה שקועה בעבודתה בחדרה, ולא התפנתה לתיבת הדואר השכונתית. שניר אהב את השליחות הזו לתיבת הדואר הוא נהנה להחזיק את צרור המפתחות המשפחתי, למצוא את המפתח הקטן של התיבה ולרוקן את תכולתה. תמיד התפעל מכמות המכתבים שקיבלו הוריו וקצת קינא בהם. הוא שאל את עצמו למה הוא לא מקבל דואר אף פעם. מאד רצה לקבל מכתב שעליו יהיה רשום לכבוד שניר בן ארצי. הוא חשב שאולי עליו לחכות שיהיה מבוגר כדי לקבל דואר הממוען אליו. והפעם נכונה הפתעה לשניר. הוא הוציא מכתב אחר מכתב והנה נגלתה לעיניו מעטפה מרובעת ועליה שני בולים ובמרכזה כתוב לכבוד שניר בן ארצי רח הדקל 5 הוד השרון גל של שמחה הציף את ליבו וסקרנות רבה. ממי קיבל מכתב? הוא הפך את המעטפה ומאחוריה היה כתוב בכתב עגול ויפה. השולח: דן בארי רח דרך הציונות 44 הוד השרון שניר לא המתין עד שיגיע לביתו. במקום פתח את המעטפה והוציא מתוכה מכתב בה היה כתוב בעפרון: לשניר ! שלום ! האם אתה מרוצה בביה"ס? אם אתה רוצה אתה יכול להיות חבר שלי. יש לי סוד. אני רוצה להיות חבר שלך ואני רוצה שאתה לא תפחד מאור. גם אני לא מפחד ממנו. שלום ! מדן. שניר רץ בשמחה עצומה הביתה והראה לאמו בגאווה את המכתב שקיבל.
אמו שמחה מאד והציעה לו שיענה לדן במכתב. שניר אמר, שאין צורך כי הוא יענה לדן מחר בכיתה. "אבל, אם תענה לו בכתב, אולי תתפתח ביניכם חלפית מכתבים מעניינת, ואולי תחליט להתכתב עם ילד או ילדה שמבקשים להתכתב מישוב אחר בארץ, כמו אלו שהראת לי בחוברת "טבע הדברים". המשיכה אמו להציע לו. " אני אחשוב על זה" ענה שניר והרגיש שהמכתב הזה הפך אותו לילד חשוב.