בערב יום כיפור שמעתי באינטרנט זמר ששר בהרבה רגש את השיר שפותח את תפילת ערב יום כיפור בבתי הכנסת. התרגשתי עד דמעות. השיר הזכיר לי את ימי החגים בילדותי בבודפסט. אני ממשפחה דתית מזרחית, לא חרדית. המשפחה שלי שמרה את כל החגים, וההורים שלי הלכו לבית כנסת בחגים וישבו ימים שלמים והתפללו. בבית לא הדליקו אור לא בשבת ולא בחגים. אמא שלי תמיד הדליקה נירות עבור כל בני המשפחה, לכל מי שחי וגם אלה שהלכו לעולמם, והנירות הציפו את הבית באור יקרות. בערב יום כיפור אכלנו את הארוחה המפסקת לאור נרות. ההורים שלי היו לבושים לבן. ואני תמיד התחדשתי בבגד חדש. בסיום הארוחה אבא שלי נהג להניח על הראש שלי את כף ידו ולברך אותי. לאחר מכן הלכנו לבית הכנסת הגדול [לא המפורסם ששם מגיעים התיירים]. ובדרך פגשנו הרבה אנשים לבושים לבן. בית הכנסת היה ברחוב שלנו, בערך במרחק כמה מאות מטרים מהבית שלנו. הוא בית כנסת מאוד גדול ומפואר. [קיים עד היום] הוא נמצא במתחם של הקהילה היהודית של בודפסט. בחצר ישנו בית הספר היהודי ששם למדתי בכיתה א', עד שהממשלה הקומוניסטית העבירה את כל התלמידים לבית ספר ציבורי. בחגים בית הכנסת היה מלא מתפללים. האווירה הייתה מאוד חגיגית. בית הכנסת היה נוצץ בהמון אור. רוב המתפללים היו לבושים לבן. הייתי בת עשר ואני זוכרת את יום כיפור האחרון בבודפסט כאילו היה היום. כי מספר חודשים אחר כך עזבנו את בודפסט ועלינו לארץ. גם בארץ ההורים שלי המשיכו לשמור את החגים ולהתפלל בבית כנסת. אבל אותה תחושת חגיגיות שחוויתי בבית הכנסת בבודפסט, לעולם לא חזרה.