השולחן של ל"ג בעומר

הימים שלפני ל"ג בעומר בשנות ה-60 המוקדמות, היו ימים של חיפוש, הסתרה, ושמירה. ימים של סודות כמוסים על עוד מקומות פוטנציאליים לאיסוף וסחיבת קרשים ועצים.
ועל מה הייתה המהומה? כמובן, על חומר הבעירה המשובח ביותר, אשר ידליק את המדורה אל על השמימה.
בשכונה שלנו היו שתי קבוצות  שהתחרו ביניהן על הכל...
על הבית הכי יפה, על ההורים הכי גיבורים, על הציונים הכי טובים ובעיקר על המדורה הכי גדולה והכי ארוכה בל"ג בעומר.
ובכן הימים היו לפני ל"ג בעומר, כשהמגרש ליד ביתינו היה עדיין ריק ושימש כמתחם הפעילות העיקרי של השכונה.
שבוע לפני ל"ג בעומר, מלכי השכונה שהיו זוג תאומים כריזמאטיים, הודיעו על התחלת "המבצע" כלומר מבצע איסוף.
מיד נבנו עגלות מאולתרות מעץ ומתכת אשר גלגליהן השמיעו רעש מקצה העולם ועד סופו. והבנים נכנסו למצב רוח קרבי והחלו להתנהג בחוסר שקט.
בכיתה, המורה נאלצה להרגיע את הרוחות אשר נשבו לכיוון הקרשים ועוד מיני חומרי בעירה. ובבית ההורים לא יכלו לעצור את האובססיה של ילדי השכונה.

מיד אחרי ביה"ס החלו החיפושים הנמרצים, אשר כללו: שיכנועים,, מניפולאציות ו"החלפות" עם הקבוצה השנייה.
את "הסחורה" יקרת הערך אשר הצלחנו לגרד, הובלנו בהתרגשות למקום מבטחים, אשר היה מוסתר היטב מעיני
"הגנבים". כמובן שכולנו נטלנו חלק בתורנות השמירה שהייתה סיפור מתח לילי בפני עצמו.
כשהגיע היום הגדול, בשעות אחה"צ של ל"ג בעומר, "האוצר" הוצא מהמסתור ואט אט ביראת כבוד ובתכנון קפדני החלה מלאכת בנין השלד. שלד המדורה החל קורם עור וגידים, הקרשים העבים היו הבסיס האיתן ומעליהם וביניהם הקרשים הדקים יותר,הכל עבד לפי התכנית. אבל היתה בעייה, המדורה של הקבוצה השנייה אשר הוקמה לא רחוק מאתנו המשיכה לצמוח ולהעפיל מעלה מעלה.
מאין נביא עוד קרשים? שאלנו באכזבה.
מלכי השכונה הכריזו על מצב חרום, ואמרו צריך ללכת להורים ולבקש עזרה. וכל חפץ שתביאו יהיה בגדר ישועה ממש.
בטיסה הגעתי הביתה, אימי ישבה וקראה את "דבר השבוע" אשר היה המוסף המפורסם של העיתון "דבר" ושאף פעם לא סיימו לקרוא את כולו.
התיישבתי לידה בשקט ולא ידעתי איך להתחיל. ואז היא אמרה: "שמעתי שרוקנתם את המחסן של זלמן הירקן מכל הארגזים, זה נכון?: שתקתי..
"אמא, אנחנו מוכרחים עוד עץ למדורה, אולי יש משהו ישן שאנחנו לא צריכים?" אימי הביטה בי בהשתוממות גדולה ושאלה"מה זאת אומרת לא צריכים?
"כן אמא, משהו ישן שאפשר להפטר ממנו" אמרתי.
ואמא אמרה "בואי נצא למחסן של אבא ונבדוק"
יצאנו למחסן אשר היה הממלכה של אבי, ולא מצאנו ולו קרש אחד. הכל היה שם מסודר ומאורגן יותר מדי.
ואז כשחזרנו הביתה והתיישבנו ליד שולחן המטבח הקטן, הרמתי את השעוונית אשר כיסתה אותו ועיני אורו. "אמא, אולי תתרמי את השולחן הישן הזה למדורה שלנו, לעולם לא ישכחו את זה, לעולם לא.  וזו ממש מצווה, הגיע הזמן להחליף את השולחן בשולחן חדש ויפה".
אמא הביטה בי במבט מוזר ואמרה:"את יודעת מה, אבא כבר ביקש ממני ללכת איתו ולקנות שולחן חדש, ואני עד'יין לא הייתי בטוחה שהגיע הזמן".
אני הייתי בשוק, והוספתי "אמא השולחן גם מתנדנד וגם קטן מדי, זה הזמן אמא".
אמי הסירה את השעוונית מעל השולחן ואמרה:"הנה קחי את השולחן, אבא ישמח".
מיד השולחן הגיע ל"אזור השמור" ביותר שליד המדורהו הצטרף לנבחרת הרהיטים הישנים אשר כלל: שרפרף  קש פרום, כסא מתקפל סדוק, כורסת עור בלוייה וקרועה  וסולם מפורק.
"חברה" אמרו מלכי השכונה שלנו כשבידיהם חבית עץ ישנה של דגים מלוחים, אנחנו עוד נראה להם".
המדורה שלנו בערה ובערה וכשהשולחן הקטן שלנו נזרק לתוכה, הייתי הגאה בעולם.
"ניצחנו בזכותו" אמרתי.
עובדה, אני זוכרת את השולחן הישן עד היום, ואזכור תמיד את נדיבותה של אימי.