|
לפני הרבה שנים גרנו בשכונת הבוכרים. היה חורף קר, לילה שני של חנוכה, הדלקנו את נרות החנוכה ושרנו שירים. לאחר שאכלנו את הסופגניות, יצאו בני הבית מהחדר הגדול וכל אחד התארגן לשינה. מצאתי את עצמי בחדר הגדול לבד. אחד המשחקים האהובים עלי אז היה לכסות את השולחן בשמיכה הגדולה ולהתחבא מתחת. ככה דמיינתי לי שאני גר לבד בארמון.
חיפשתי את השמיכה ולא מצאתי אותה פתחתי את דלת הארון הגדול והשמיכה לא הייתה שם. פתאום צץ במוחי רעיון. נכנסתי לארון וסגרתי עלי את הדלת מבפנים. היה חושך מצרים ורציתי קצת אור. פתאום צץ במוחי רעיון. יצאתי מהארון הלכתי לאדן החלון נטלתי משם את החנוכייה והלכתי בזהירות ובשקט שאיש לא ישמע אותי ונכנסתי עם החנוכייה הדולקת לארון וסגרתי את הדלת.
היה לי חם ונעים וחשתי שאני בארמון נוצץ ומאיר באור יקרות. הרמתי את החנוכייה למעלה ופתאום האור התגבר, בהתחלה לא שמתי לב שהאש אחזה בחליפת החג היחידה של אבה וכבר החלה ללחך את שתי השמלות החגיגיות של אימא. הלהבה גדלה והאור התעצם והיה לי חם ונעים והחום התפשט ומילא את כל הארון ועשן דק וסמיך החל ממלא לי את הנחיריים ופתאום דלת הארון נפתחה ואימא תפסה אותי בכוח גדול והעיפה אותי מהארון. אני גם זוכר איזה כמה דליים של מים עפים אל הארון ומתוך כל ענן העשן והאש ממש כמו בל"ג בעומר העיפה לי אימא סטירה מצלצלת על הלחי האחת וצעקה – זה בשביל הנר הראשון ועדיין לא התאוששתי והסטירה השניה באה בעקבותיה מצלצלת לא פחות כפעמון אזעקה של כבאים – וזה בשביל הנר השני.
כל הלילה רעדתי מפחד במיטתי חושב על העונש שאקבל עוד מאבא. בעונש של אימא ראיתי נס חנוכה פרטי שלי שכן הבנתי שנתמזל מזלי על שנכנסתי לארון בנר שני של חנוכה ולא בנר השמיני.
סיפורו של מספר הסיפורים הירושלמי שמוליק כהן. מובאת גירסה שעבדתי על פי שתי גרסאות ששמעתי ממנו. האחת במועדון מספרי הסיפורים והשניה בתכנית הרדיו שלי ברשת מורשת.
|