ל"ג בעומר במירון

ומסביב הולך הלחץ הלוך וגדול. המונים חדשים באים מרגע לרגע. ההתלהבות הולכת הלוך וגדולה. ריקודים וזמירות, רקודים וזמירות. מרקדים בעגול גדול, מרקדים בעגולים קטנים ומרקדים גם ביחידות. אין האנשים הולכים כלל, אלא מרקדים, אין האנשים מדברים כלל, אלא מזמרים. "אמר רבי עקיבא" – ומסביב עונה הקהל: "אשריכם, ישראל". "אמר אדני ליעקב" – ומסביב עונה הקהל "אל תירא, עבדי יעקב". "בר-יוחאי, אשריך" – ומסביב עונה הקהל: "נמשחת בשמן ששון בחבריך". ואחרי כן: "לכבוד התנא האלהי" – ומסביב: "רבי שמעון בר-יוחאי, רבי שמעון, רבי שמעון בר-יוחאי". ופתאם: "ואמרתם: כה לחי!" – והרקודים מתפרצים ויוצאים גם החוצה ונמשכים עד לתוך החצר הגדולה. התופים רועשים, ההלילים מריעים, הכנורות הומים, יריות של אקדחים נשמעות ולהטי אש פלדות נעשים ועולים עד לשמים.  מחנה של ערביים מראה נפלאות של רקוד בחרבות שלופות ובמטפחות פרושות, המתנוססות פעם בכאן ופעם בכאן, השמחה הגיעה עד למרום קצה. ואולם עצם השמחה, ההלולא, עוד קודם שהתחילה. ההדלקה אינה נעשית אלא כשעה לפני חצות. 

וכשהגיעה אותה השעה, עליתי גם אני עם העולים על הגג. הרב הזקן, שקנה את ההדלקה הראשונה כבד אותו בה, הולך בראש, בא הוא עד לפנו אגן גדול של אבן העומד על גבי עמוד גבוה. האגן מלא שמן זית וטבולים בו ממפחות של משי וצעיפים וחריטים ומגבעות וכתנות של ילדים, ויש ביניהם גם רקמות חוטי זהב וכסף, שהתנדבו העשירים שבעם והשליכום לתוך האגן. הרב טובל את מטהו באגן ומוציא משם את אחד החפצים ומדליק אותו בנר של שעוה – ולהבת אש שלהבת מתלקחת. באותו רגע יודלקו החפצים אשר גם ביתר האגנים. כל הככר מסביב תהיה למדורת-אש אחת וגדולה. 

והמחולות והרקודים והזמירות הולכים וחזקים. כל הלילה נמשכו ולא יחדלו. כל הלילה, גם בשכבי על מטה קשה לנוח מעט, עלה באזני רק אותו הקול הצרוד והמונוטוני: "בר-יוחאי, בר-יוחאי, בר-יוחאי!"...