הברכה שביי"ש

ר' יוסל האברך שרוי היה במשבר כלכלי חמור. אשתו חיה לאה ילדה לו למזל-טוב את בנו הרביעי ומעתה עליו לפרנס שש נפשות, להאכיל שש פיות רעבים ללחם ולהלביש את ששת בני ביתו. הצרכים מרובים והפרוטה אינה מצויה, אבל האברך אשר תורתו אומנותו, אילו היה גר בעיר הגדולה יכול היה למצוא פרנסה של "כלי קודש" זה או אחר – ללמד תינוקות בשעות הפנאי, להכין ילדים לישיבה, לשמש כחזן, בעל קורא באיזה בית כנסת – אבל יוסל התגורר בכפר מרוחק המאוכלס כולו בגויים.
יגיעות הרבה יגע האברך אשר ליבו שלם עם אלוקים ואדם כדי לחפש מקור פרנסה אך לשווא. וכשהגיעו מים עד נפש החליט בדלית ברירה להפוך את מחצית דירתו לבית מזיגה. המשפחה כולה הצטופפה בחדר צר, החדר השני פונה מרהיטיו, כלי הבית וארון הספרים הועברו ואת מקומם תפשו חביות יי"ש גדולות, דלפק וקופה. מאז נוטל יוסף את תלמודו יושב לפני הדלפק ועוסק בתורה. מידי פעם מפסיקים אותו ממשנתו איכרים ואנשי יערות פשוטי עם, נכנסים אל בית המזיגה, חובטים אגרוף קמוץ על הדלפק ושואגים בקול ניחר: "יוסל יוסל, התעורר כבר מן הספרים שלך ותן לנו כוסית יי"ש מחיה נפשות", ויוסל ממהר אל החבית, מוזג וממלא את בקשתם תמורת הפרוטות שהם משליכים לו אל  הקופה.
לא אחת מבקשים הלקוחות כוסית שנייה ושלישית ולעיתים קרובות קורה שהם מתבשמין יתר על המידה ומנבלים את פיהם במילים אשר אוזנו של יהודי כיוסל אינה סובלת. יש והם מקללים אותו כיהודי ומבזים אותו. הגדיל לעשות "איבן הגדול", סוחר היערות אשר שתה פעם יי"ש חריף מלוא לוגמיו והיכה את יוסל מכות נאמנות "ככה סתם". האברך נפגע מן החרפות והגידופים הנשמעים בין כתלי ביתו אשר קול התורה נישא שם תדיר, והוא חושש שמא יקלטו הפעוטים מילים אלה, אך הוא נושא את יגונו בדומיה ומחריש. מה לא עושים בשביל הפרנסה?
            בתי מזיגה רבים היו בכפר מהם בתי מרזח גדולים עם כסאות גבוהים וכתלים מצויירים בתמונות מגרות את היצר, מספר הלקוחות אצל יוסל היה משום כך קטן. עוברי דרך, איכרים ואנשי יערות בהתחלה עברו על פונדקו העלוב ואיש לא האמין שיוסל היהודי הפשוט שאינו טופח לבונה בחיבה על שכמו ואינו לוחש הלצה גסה, יצליח להוציא פרנסה כל שהיא מפונדקו.
אלא שיוסל יהודי ישר היה ולא מהל את יינו במים כשאר המוזגים. פעם נזדמן מאן דהוא לפונדקו, טעם מן היי"ש ואורו עיניו. הוא סיפר לחבריו, ומאז החלו אחדים מבני הכפר והיערנים האורחים לפקוד את פונדקו של יוסף כשהם רוצים יי"ש אמיתי, אך כשהם חפצים בשעה של בדיחות הדעת פונים הם אל בתי מרזח אחרים.
            עשיר ודאי שלא היה האברך אבל מעתה יכול היה לפרנס את בני ביתו, אמנם בדוחק אך בלי להזדקק למתנת בשר ודם, והיתה לו קופה מיוחדת בה שמר ואסף את הפרוטות מהיי"ש שמכר כדי שיהיה לו די כסף לקנות חבית יי"ש חדשה.
            החורף עבר. קיץ ירד על הכפר וסוחרי היערות הדירו את רגליהם ממנו. גם האיכרים המקומיים פרנסתם לא היתה מצויה בשפע והם לא יכלו להרשות לעצמם בזבוז רב על יי"ש. מספר השותים בבית המזיגה של ר' יוסל הלך וקטן והדמים שבקופה מועטים מאד היו. רק לאחר שסיים למכור את כל חבית היי"ש היה לו בקופתו די כסף לנסוע לעיירה ולקנות חבית חדשה. המצב הכספי היה אמנם קשה אך יוסף הודה בליבו לאלקים משום שעתה משביתים אותו פחות מתלמודו.
חבית היי"ש שהיתה מתמלאת ומתרוקנת חדשים לבקרים נשארה עכשיו עומדת זמן רב. טיפין טיפין פחת ממנה המשקה והפרוטות בקופה גדלו עד שהחבית התרוקנה וסכום הכסף שבקופה הגיע כדי צרכי הנסיעה וקניית חבית חדשה. אותו יום בו מזג סוף סוף את כוסית היי"ש האחרונה לואסילי השכן שבא להכין את העסקים לקראת החורף קפצה עליו שמחה גדולה. הוא מיהר וצרר את כספו כדי ליטול אותו למחרת בדרכו העירה.
            אותה שעה נכנס לחנותו של יוסל חיים שכנו, החייט בעל הטלאים, היהודי השני שהתגורר בבקתה עלובה בקצה הכפר. חיים היה חייט והיה עובר בעיירות להטליא את בגדי האיכרים. הוא נכנס ליוסל ובדמעות סיפר כי עומד הוא להשיא את בתו הבכירה והוא צריך לעשרים רובל, המעט שבמעט לתת נדוניה לבתו, אחרת השידוך לא יסתדר ובתו תישאר רווקה לתמיד, ולו אין אפילו פרוטה לפורטה.
ביקש חיים מיוסל שירחם עליו ועל בתו וילווה לו את הכסף ובשעה שדיבר בכה ודמעותיו נזלו לחבית הריקה. נכמרו רחמיו של יוסל האברך טוב הלב ובלא אומר ודברים הוא נטל מקופתו את צרור הפרוטות אותו אסף משך שבועות ארוכים בעמל רב ונתן לחיים, ואף שמח על המצווה שנזדמנה לידו. חיה לאה אשתו שמעה וחמתה בערה בה. בבית שש נפשות רעבות לכיכר לחם שאיננה, וכשיש כסף הוא מוסר אותו לצדקה, מאין נקנה חבית יי"ש נוספת? מאין תבוא הפרנסה? הרי אנו עצמנו זקוקים לנדבה! זעקה חיה לאה הנרגזת.
יוסל הצדיק אותה: "אכן יקירתי הצדק עמך אבל מה יכולתי לעשות כאשר ראיתי דמעות בעיניו? עמד העני ובכה ודמעותיו נפלו אל חבית היי"ש הריקה, שלא יכולתי שלא להשתתף בצערו, לא יכולתי שלא לעזור לו ולמסור בידו את הכסף כדי שיתן נדוניה לבתו בלב שמח כדת וכדין". הביט ר' יוסף בחבית הריקה וכמוהו עשתה חיה לאה רעייתו, הביטו שניהם כמייחלים לנס אך לשווא. החבית היתה ריקה ורק לחלוחית קלה עמדה בה מדמעותיו של החייט העני – דמעות שעתידות יהיו לבצע נס גדול.
ובעוד הם עומדים ומבכים את הפרוטה החסרה נכנס לבית המזיגה ואסילי היערן. "יוסל יוסל", הוא שאג בגרון מבוסם כלשהו, "עוד כוסית יי"ש"! לשווא ניסה האברך להסביר כי היי"ש נגמר. ואסילי צעק ותבע "עוד כוסית יי"ש", וזעק בקול רם" "תן יי"ש", וחיה לאה צעקה לעומתו בצחוק מר: אדרבה, תן לו מדמעותיו של שכנך ויחם לו. לבו של יוסל נשבר בתוכו וענה לואסילי בקול חנוק: לך ואסילי ותראה שאין לי שום יי"ש, אף טיפה אחת. משנוכח ואסילי כי אמנם תם המשקה ואין אף טיפה אחת, ציווה על ר' יוסף כי יצוק מים אל החבית ויהא זה לפחות ריח יי"ש. ר' יוסף עשה כמצוותו וכאשר טעם ואסילי מן המים שיצק, אורו עיניו וצעק בקול רם "הרי זה ממש יי"ש חריף ב-100 אחוז, מחייה נפשות וחזק דיו". טעם ר' יוסל מן המים וראה כי אכן צודק הוא והבין כי אירע נס.
הוא מילא את החבית במים והם הפכו ליי"ש טהור ומשנתרוקנה החבית מילא אותה בשנית במים פשוטים ושוב אירע הנס וחוזר חלילה. פעמים הרבה הפיק יוסל יי"ש טהור ממים ללא השקעה והפך בסופו של דבר לעשיר גדול. הבין האברך הצדיק כי בזכותו של אליהו הנביא הפכו הדמעות שבעיני העני ודמעותיו החנוקות הוא לתמצית של יי"ש שהאצילה לו ברכה עד בלי די.