פורים במסורת של יהודי אפגניסטן

החל מראש חודש אדר מלמדים ב'מדרש' את מגילת אסתר, אחד מקור ואחד תרגום לפרסית-יהודית, שנקראו במנגינה מיוחדת. בחודש זה מרבים לערוך חתונות, ובזמן החופה שרים את הפיוט של ר' יהודה הלוי 'מי כמוך ואין כמוך'. מרבים לקיים סעודות רֵעים וסעודות מצווה, ובזמן הסעודה משחקים בביצים קשות צבועות בשלל צבעים. מי שביצתו נשברה מפסיד במשחק וכל המסובים מכריזים: "מָחֹה תִמְחֶה את זכר עמלק מתחת השמים" (על-פי שמות יז, יד).
בשבת 'זכור' שלפני פורים קוראים בציבור את תיקון פורים 'מי כמוך ואין כמוך' לפני קריאת התורה, והילדים מביאים  לבית הכנסת מקלות באורך של מטר ופטישי עץ מיוחדים, שנקנו מן המוסלמים המייצרים אותם לקראת פורים. הפטיש נקרא 'המן כּוּ' [מכה המן] ומכים בו כל אימת שמזכירים שמותיהם של המן או עמלק. נערים ציירו את דמותם של המן ועשרת בניו על נייר או על לוח עץ ורקעו עליהם בזמן איזכור שמם של המן ובניו בזמן קריאת המגילה והקישו בפטישי עץ וברעשנים עשויים כפות עץ.
שבוע לפני פורים עולים ניחוחות אפייה מבתי היהודים וסמוך לפורים הכינו את ה'שֶׁכַּרִי' (עוגות מתוקות). ערב פורים חל צום 'תענית אסתר'. כדי לשכנע ילדים לצום, סיפרו להם כי מי שיצום כל היום יצא מפיו גוזל זהב בתום הצום. חנויות היהודים ננעלו מערב פורים ועד אחרי שושן פורים. הזכות לקרוא את המגילה נמכרה בפומבי לכל המרבה במחיר, ובדרך כלל חתנים בשנה הראשונה לחופתם קנו את זכות קריאת המגילה בציבור. השמשים הסירו את שטיחי בית הכנסת 'כדי שהמן לא יסתתר בהם' וכנראה גם כדי לשמור על שלמות השטיחים.
משחק פורים ידוע הוא 'תַכֶּה נָאר', המורכב מ-30 קוביות עץ ושתי קוביות עצם. כאשר סכומן של שתי קוביות העצם הוא 7, כמניין אג"ג [מלך עמלק], מזכירים לגנאי את המן ואת עמלק. הילדים הקטנים הולבשו בתחפושת מגוחכת ופניהם נצבעו כדי להצחיק את הבריות. בצהרי יום פורים תוקעים באדמה עץ גבוה ותולים עליו בובות המן מנייר, מעץ, מסמרטוטים ומקש ומעלים אותם באש לשמחת הילדים.

בעיר באלך, שנחשבה לספק מוקפת חומה מימי יהושע בן-נון, קראו את המגילה בי"ד ובט"ו באדר. משלוח מנות איש לרעהו כלל בעיקר ביצים צבועות ועוגיות אפויות בדמויות של גברים ונשים, והוסיפו גם 'חַלְבָה' עשויה אורז וסוכר מושחמים, שעליהם פוזרו פיסטוקים ואגוזים.
מי שאירס אישה שלח לה משלוח מנות שכללו תכשיטי זהב וכסף, תלבושות, נעליים וממתקים וכן תרנגול מקושט.

מנהג עתיק יומין לתת צדקה לעניים צנועים לקראת הוצאות חג הפסח ההולך וקרב, כזכר למחצית השקל מימי המקדש. בשושן פורים מרבים לערוך שמחות, ובעיקר שמחת אירוסין, ולאחר הסעודה יצאו לבלות בגנים ובפרדסים שמחוץ לעיר והרבו בשיר וזמר, בעברית ובפרסית יהודית.
בשושן פורים מוסרים את החיטה המנופה לטחינה בטחנת קמח שהוכשרה מכל חמץ לשם הכנת המצות לפסח.