סנדלר לא ייצא ממנו

'סנדלר לא ייצא ממנו'
מהסדרה: 'שכונת הבוכרים שלי'

בעיצומה של מלחמת העצמאות בירושלים פסקו הלימודים. כמה מן המורים גויסו. כמה מהם, לשמחתנו, נהרגו או נפצעו. הלכנו בטל וההורים חששו שהילדים ייפגעו מירי צלפים או מפגז תועה ומה שחשוב היה 'שיהיה לילד מקצוע'. הסנדלרייה של אדון 'נעלי המלך', שהייתה קבורה עמוק בתוך כוך, נחשבה למקום מבטחים ומקום ראוי להפוך ילד יהודי כשר לסנדלר מן המניין. אימא נפנפה אצבע מאיימת כלפי אדון 'נעלי המלך' ואמרה לו: "תראה, המצב מסוכן, את הילד היתום הזה לא מצאתי ברחוב. הוא נולד במקום אחיו שמת. תשמור עליו ואל תיתן לו להתרוצץ ברחובות. הצלפים יהרגו לי אותו." אדון 'נעלי המלך' הסתכל על אימא בעיני עגל ואמר: 'גברת שמחה, גם לי יש ילדים. אשמור עליו כמו שאני שומר על נעליים חדשות שאני מייצר'. לא בדיוק הבנו מהי כוונתו.
כבר ביום השני העמיס אדון 'נעלי המלך' על גבי הצנום שק מלא נעליים שבתוכם אימומי עץ ושלח אותי כפוף ורכון אל אדון פוגל במאה שערים שיתפור את הנעליים במכונת התפירה החשמלית שלו. כשאדון 'נעלי המלך' מבקש נער מתלמד הוא חייב לציית. ואני כילד טוב ירושלים ביצעתי את ההוראה ללא ערעור. בדרך למאה שערים ירו צלפים ממגדלי הכנסיות בשייח' ג'ראח לעבר הילד הקטן העמוס לעייפה בנעליים בתוך אימומי עץ. הגעתי למתפרה של אדון פוגל בריא ושלם והמתנתי עד שנטל את ידיו, אכל וברך ברכת המזון, שיהק וגיהק, ולבסוף גם השלים את המלאכה. בדרך חזרה שמעתי ירייה אחת וחשתי שהשק מיטלטל על גבי. מותש הגעתי לסנדלרייה של אדון 'נעלי המלך' והוא, כפוף כמו סדן סנדלרים, הניח את משקפי הכסף הקטנים על קצה האף האדמומי שלו ובחן נעל אחר נעל כדי לוודא שהכול תקין. והנה שוד ושבר – אחת הנעליים חטפה כדור מירי צלף שהחטיא אותי בכמה סנטימטרים. ברור שאני האשם וכי את מי יאשים? אדון 'נעלי המלך' תקף אותי בצעקות ובחרפות והטיח בי "אתה ילד לא יוצלח. סנדלר לא ייצא ממך. אתה טיפש וחסר אחריות. גרמת לי נזק." לא הבנתי למה הוא מאשים אותי ולא שמח שניצלתי בנס מיריית הצלף. פרצתי בבכי מרורים וזעקתי לאבי שבשמים שיעזור לי והוא היה עסוק בניהול המלחמה.
במשך כל אותו יום הטיל עליי לסדר בכל קופסה זוג נעליים ולרשום צבע ומספר. רוח של רשעות לא אופיינית תקפה אותי ואינני יודע מדוע. מה עשיתי? הכנסתי לקופסה נעל אחת חומה ונעל שנייה שחורה, נעל אחת במספר 45 ונעל אחת במספר 38, נעל שמאל עם נעל שמאל ונעל ימין עם נעל ימין. נזכרתי בסיפור על ג'וחא שראו אותו הולך ברחוב עם נעל אחת חומה ונעל אחת שחורה. "מה זה ג'וחא?", שאלו אותו והוא השיב: "יימח שמו הסנדלר. הוא מכר לי שני זוגות כאלה!" אדון 'נעלי המלך' ראה אותי צוחק ביני לבין עצמי וסובב אצבע על צדע כדי לציין שאני ילד אהבל שנפל על הראש, פעם בוכה ופעם צוחק. ואני צחקתי ביני לבין עצמי במחשבה שתהיה מהומה גדולה כשיתגלה העניין ואדון 'נעלי המלך' יבוא על עונשו.
כשחזרתי הביתה בסוף היום אימא ראתה את פניי ההפוכות ודרשה שאספר מתחילה ועד סוף. ואני סיפרתי את קורות היום האומלל הזה לא החסרתי דבר. אימא טפחה על לחייה ואמרה: "המנוול כמעט הרג לי את הילד. אני אנקר לו את העיניים עד שלא יבחין מתי יום ומתי לילה." בבוקר שלמחרת אימא נערכה לקרב פנים אל פנים עם אדון 'נעלי המלך' השפוף וגררה אותי לכוך המצחין, שהעלה ריח חריף של דבק סנדלרים ושל עור משוחזר. הסנדלר ראה את פניה הזועמים של אימא וחשש מתגובתה הצפויה. הוא התקפל על סדן הסנדלרים שלו התכווץ והתחנן: "גברת שמחה, סליחה, סליחה, הילד הבכיין שלך לא מתאים לי, סנדלר לא ייצא ממנו. קחי עשרה מיל שכר עבודתו ותצאו מכאן". הסנדלר ספר מטבע אחר מטבע. המטבעות המצחינים הריחו מדבק סנדלרים מעופש. אימא חיבקה אותי ואמרה: "נשמתי, ילד מתוק שלי, אל תהיה עצוב. צריך לומר 'ברכת הגומל'. נעבור עכשיו בבית הכנסת תגיד 'הגומל' וניתן את העשרה מיל המסריחים צדקה לעניים. כל כך רציתי שייצא ממך סנדלר. אנחנו עושים תכניות ואלוהים יושב וצוחק."