|
באחת הסמטאות בנחלאות עומד לו מן מבנה מגובב כזה שנראה כאוסף של מרפסות ופתחים שהודבקו זה לזה באי סדר. פעם, כשעמדתי וצילמתי אותו, ניגש אלי איש רזה, שחום ומבוגר ושאל "את מבית המשפט"? "לא, אני לא...", עניתי. "אז למה צילמת את הבית שלי?" שאל. הצגתי את עצמי ושאלתי אותו למה מחכה לבית המשפט. וזה מה שסיפר לי דניאל.
הוא ואשתו פורטונה גרים כאן בשכונת הנחלאות, זה שצילמתי. לפני כשמונה שנים השכירו את הקומה העליונה לדייר. שהתברר שהוא נרקומן. היה שם בלאגן כל הזמן והפניות אליו וגם למשטרה לא עזרו כי, התברר, שהאיש שטינקר של המשטרה ולא נגעו בו. בנוסף לכך, הוא סרב לשלם את שכר הדירה. עברו שנה ועוד שנה, הזוג מנסה להוציא את הכסף בטוב ולא הולך, איימו שיוציאו אותו, לא עזר. בסופו של דבר החליטו שזהו. דניאל עלה למעלה והודיע שאם הוא לא משלם הוא צריך לעזוב וזהו. הנרקומן צעק ואיים ודניאל יצא.
בשבת דניאל הלך לבית הכנסת, כשחזר מהתפילה הביט למעלה אל הבלקון, מצפה לראות את פורטונה כרגיל. אך, היא לא היתה שם. דניאל נכנס לדירה וקרא לאשתו שבת שלום, פורטונה... אין קול ואין עונה. הביט סביב ופורטונה איננה. יצא אל המרפסת וליבו כמעט עצר. על הרצפה שכבה פורטונה בתוך שלולית דם וליד ראשה שברי אבן שייש גדולים. דניאל ניסה לעורר אותה אבל לא התעוררה. קרא לאמבולנס שהגיע ולקח אותה מיד לבית החולים. דניאל חיכה בבית לצאת השבת כדי, שיוכל לנסוע לראות מה שלומה.
איך שיצאה השבת התכונן דניאל לצאת מהבית אבל לפני שיצא צילצל הטלפון. על הקו פורטונה. "אני בדרך הביתה, חכה לי". "אבל מה, איך, ראיתי אותך שוכבת..." אל תדאג אני כבר מגיעה ואספר לך הכל".
כעבור זמן קצר עצרה מונית בפתח הבית ופורטונה ירדה ממנה כשראשה עטור בתחבושת ענקית. דניאל רץ אליה ונכנסו לבית. הוא מסתכל ולא מאמין שהיא לפניו חיה ושלמה. ישבו ואז סיפרה לו פורטונה מה קרה: "ישבתי במרפסת מחכה לך שתבוא ופתאם אני רואה את המלעון הזה הדייר שלנו למעלה צועק, אתם לא תגרשו אותי זה הבית שלי ואז ראיתי אבן ענקית ביד שלו ראיתי אותה יורדת עלי על הראש שלי וזהו חושך. לא ראיתי כלום לא שמעתי. פתאום אני פוקחת העיניים שלי ורואה לידי כאן ממש כאן במרפסת שני מלאכים. מחזיקים אותי אחד בימין ואחד משמאל ואומרים 'אל תדאגי פורטונה הכל יהיה בסדר' ואז הם הרימו אותי. וזהו לא זוכרת יותר כלום עד שהתעוררתי במיטה בבית החולים. רופאים סביבי. והתחבושת על הראש. הרופאים אמרו מזל גדול מזל גדול פורטונה תהיה צלקת אבל חוץ מזה אין נזק. בדקנו את החתך וכמה שנראה גרוע באמת שאין מה לדאוג. אז נזכרתי במלאכים שלי. ואמרתי כן אני יודעת הכל בסדר ועכשיו תביאו הבגדים למה אני רוצה לחזור לבית שלי.".
והיא בסדר? שאלתי. " בסדר גמור חוץ מהצלקת, כל פעם שאני רואה אותה אני בוכה." והדייר? הגשנו תלונה והוציאו לו צו הרחקה מהדירה. החדר נעול אנחנו לא יכולים להשכיר למישהו אחר ואני מפחד כל יום שיחזור. גם פנינו לבית משפט אבל לא מאמין שמישהו יעשה לו משהו. המשטרה בית המשפט חברים שלו." כאן הפסיק דניאל והתחיל ללכת לכיוון הבית שלו.
אכן קשה חשבתי אי אפשר לסמוך על המשטרה ובתי המשפט. מזל שיש מלאכים. ככה זה כשקוראים לך פורטונה.
|