|
הגביר של העיירה רצה לחתן את ביתו הלך לרב וביקש עילוי. אמר לו הרב – הנה חיים יענקל. הגביר שמח מאוד ועשו חתונה מפוארת וחיים יענקל ישב ולמד תורה בבית חותנו כל הימים. הגביר לא שמע מהעילוי מילה וחצי מילה כל השנה. היתה לו רק בקשה אחת פעם בשנה "מהשוור" שלו, כשהגיע חג הסוכות . אמר לאישתו שהוא רוצה מהחותן שלו אתרוג מהודר לחג.
טוב, הגביר וביתו הלכו לשוק וקנו לו לחתן אתרוג מהודר שבמהודר. זה היה המנהג שלהם בכל שנה. שנה אחת הרב של העיירה נפטר. את מי ממנים?
באו ראשי הקהל אל התלמיד חכם, העילוי של העיירה והציעו לו - ריב חיים יענקל, בוא ותהיה רב. אמר להם – אני לא בעסקים האלה. באו עוד פעם וביקשו ושוב ביקשו ולא עזר להם כלום, הוא בשלו, מסרב.
עלה רעיון במוחו של הגבאי. הלך "לפלויניסה" שלו לאשתו ואמר לה – תשמעי את חייבת לדבר עם בעלך, הוא חייב להסכים להיות רב. היא ניגשה אליו ואמרה לו – תשמע הגבאי לוחץ. אז הוא אמר לה – יש לי אליך בקשה אלייך, כמו בכל סוכות הביאי לי אתרוג לסוכות ואחרי סוכות אנחנו נדבר על הפרשה הזו שאת אומרת שאני אהיה רב.
הביאו לו אתרוג הדר שבהדר. הוא היה היחידי שהיה לו אתרוג וכל אנשי העיירה באו וברכו אצלו על ארבעת המינים. אחרי שבוע האתרוג שהיה צהבהב ויפהפה, נהיה מרופט ושחור. טוב, עבר שבוע ונגמר חג הסוכות. ניגשה אליו אשתו ושאלה – נו חיים יענקל שלי, מה החלטת? אז הוא לקח את האתרוג המרופט הראה לה אותו ואמר לה – תסתכלי על האתרוג, איך הוא נראה, כמה יפה היה כשקנית אותו. הרי עכשיו אני כמו האתרוג המהודר, אבל אחרי שאני אהיה רב וכל אנשי העיירה יעברו אצלי אני אראה כמו האתרוג המרופט הזה, בשביל מה אנחנו צריכים את זה.
סיפר: משה קנר.
הערה: כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.
|
|
|
מה המסר? הרי יהודי שיכל לתרום לציבור ולא נענה, הרי הוא חוטא!
|
|
|