האתרוג לייבלה

היה ניצול שואה שהיה מחוסר בית ואבי אימץ אותו לפני עשרות שנים שהיה בעצם מחוסר בית. נתחיל בעצם מהסוף, יום אחד שאלתי את אבי – אבא יש לך אתרוג יפה לחג הסוכות? אבא אמר שיש לו את האתרוג המהודר ביותר בעולם. שאלתי איפוא? ענה לי אתרוג גדול שקוראים לו לייבלה.

 

לייבלה הזה היה חולה נפש, ניצול שואה שהיה רגיל להתרחץ רק פעם בשנה, אז אבי הרגיל אותו להתרחץ לאט לאט. להתרחץ פעם בחודש אחר כך פעם בשבוע. ולייבלה הזה ביקש מאבי שהוא רוצה לבוא אליו לחג ואבי היה מבקש מדוב שילנסקי שהיה אז יו"ר הכנסת והוא היה מגיע אליו עם מכונית השרד, חותם עליו אחריות ומביאאת לייבלה מכונית השרד שלו לספר שהיה עיוור בעין אחת.

 

עכשיו נשאלת השאלה למה לקחת אותו לספר עיוור בעין אחת, הרי חס וחלילה הוא היה יכול להוריד לו אוזן בטעות. אבל ללייבלה הזה היה גן חיות תנכי על הראש, פשפשים וקרציות וכינים והספר לא ראה את זה, זו הייתה עסקת חבילה, הוא היה מוריד את הכל בחבילה אחת.

 

מהספר היו לוקחים אותו לאבי הבייתה, את הבגדים "המכונמים" ( מלאי הכינים ) היו זורקים לפח הזבל, מכניסים אותו לאמבטיה עם פרפום וכל מיני בשמים הכי טובים, אחר כך מלבישים אותו בבגדים ובחליפה טובה של בגיר וככה הוא היה כל החג אצל אבי, יהודי חולה נפש. אבא אמר לי יש לי את האתרוג הכי יפה לחג.

 

היה פעם אצלנו יהודי מהמוסד שהיה מסתובב במדינות ערב כמו שאני מסתובב בירושלים, הוא אומר לי כל מה שאבא שלך עשה למען הפצועים זה כלום לעומת זה שהכניס חולה נפש הבייתה לשבוע ימים, לפנק אותו. אפילו לחתונה שלי אבא הביא אותו והוא היה מאושר ופנה לשמעון פרס וליצחק רבין – שלום אני לייבלה. הוא הרגיש בבית.