|
כאשר הגיעה שנת היובל לפעילותו ההומניטארית והמבורכת של רופא החיות הנודע ד"ר דוליטל, החליט היחצ"ן שלו לצלם סרט עליו במרכז פעילותו, הג'ונגל באפריקה. הסרט תוכנן להכיל סצינות נוגעות ללב של מפגשים נוסטלגיים בין הרופא המפורסם לבין הפציינטים אסירי התודה, החיות שהציל.
להפתעת הרופא ופמלייתו , כאשר נחת מסוקם במרכז היער לא באו החיות לקבל את פני הדוקטור, אלא הגיע מספר זעום של חיות שהציל: תנין, מספר נמרים, אריה ותו לא.
הדוקטור היה פגוע ונדהם, שהרי מהיכרותו הארוכה עם החיות למד שבניגוד לבני האדם הן יודעות דווקא להכיר תודה.
לא רחוק ממקום הנחיתה היה מקום משכנו של תאו שד"ר דוליטל הציליותר מפעם אחתץ מקרציות מסוכנות ושעמו היו לד"ר יחסים לבביים. הרופא החליט לגשת לפיכך אל התאו ולברר פשר ההתנהגות המשונה. הוא פגש בתאו מלחך עשב להנאתו. כאשר הבחין התאו בד"ר, לא חדל מהתנהגותו כשהוא מתעלם לחלוטין מנוכחות ידידו הרופא.
- זה השלום וזו התודה המגיעה לי על שהצלתי אותך כל כך הרבה פעמים? זעק הד"ר במרי ליבו. התאו הפנה אט אט מבטו אל מציל החיות המפורסם, עיניו קשות וקרות ופלט: אינני מתכחש לדברים הטובים שעשית בשבילי, סינן, אולם יומיים אחרי ששחררת אותי מהקרציות, החלטת לרפא את השן החולה של תנין הביצות והתקנת לו שן תותבת מפלדה, אין כמוה ליעילות. הבעיה שמיד אחר כך ירד בני האהוב לביצה להרוות צמאונו והפציינט שלךעם השן התותבת הסתער עליו וטרף אותו חיים. הד"ר היה נבוך. איזו תשובה הוא יכול לתת לאב שכול שכל טעם החיים נלקח ממנו.
כאשר חזר למסוק, עבר דרך השטח של האיילות להן תרם הד"ר מזמנו ויכולתו שעות רבות. להפתעתו לא נתקל אפילו באיילה אחת. ממש לפני שיצא ממעבה היער נתקל באיילה קשישה למדי שהכיר בשעתו.
-לאן נעלמו בני מינך" שאל הד"ר המופתע את האיילה הזקנה. – כולן מתו, ענתה האיילה, - זוכר את הנמר הנוראי שריסק את רגלו ואתה החלטת להראות את היידע שלך ולרפאו עד שהיה לחיה המהירה בג'ונגל. אז ברכותיי לך.
כל כך הצלחת בריפוי שאין כמעט איילות. מבין האנטילופות נשארו מתי מעט ואשר לאחרות... הוי דוקטור! הכל היה טוב אלו היית עושה כמשמעות שמך עשה מעט, קצת שבמקצת.
הדוקטור לא הוציא הגה. נבוך ונכלם עלה על המסוק ונמלט לביתו שבמדמנה. מובן שרעיון הסרט נגנז וכפי שכולנו יודעים לא נחגג כלל יובלו של הרופא הדגול.
מוסר השכל: לא פעם רפואתו של האחד-היא אסונו של האחר!
|