מחרוזת סיפורים קצרים

הירח:

הוא וילדתו הביטו בירח מלא וגדול. הוא תהה מה רואה בת הארבע. "מה זה?" שאל אותה. "ירח" אמרה. "ממה הוא עשוי?""משמן!" השיבה. "אז למה הוא לא נשפך?!" "כי יש לו פקק!"היא פסקה. לילדה יש עכשיו שלושה ילדים. אין לה זמן לדברי השטות שאמרה אז, אין זמן לדברים שכל כך יקרים לו.

ציפור.

מול חלון תלמוד התורה, על חוט חשמל,  נשמע קול שירה של ציפור. מזכיר תלמוד התורה והמנהל מתפעלים: "תשמע איזה ציפור"!
המנהל איש רוח: "תכתוב עליה שיר"!...
אני משיב לשניהם:  זוהי בולבול. משורר לא עושה תחרות עם בולבול.  המנהל מבועת, שם ידו על המגבעת: איך אתה אומר מילה כזאת?!
אני משיב: פְּתח מגדיר ציפורים ותמצא שם את השם שלה.  המנהל, נמוך ועם אקדח נצחי שמוסתר בגבו, שמאריך מה שחסר בדימוי העצמי, מביט במזכיר האינטליגנטי ממנו, ועיניו מחפשות.  המזכיר מעיר: אם השם  מופיע במגדיר אז הוא צודק. המנהל אמר: אבל כשהייתי ילד כל ירושלים קראה בשם הזה ל...
המזכיר עונה למנהל: אז זה הבולבול שנמצא בראש שלך, הרב כץ.

חושך

תָּמִיד הִצְלַחְתִּי לְתַעְתֵּעַ בַּיְּלָדִים: יְלָדִים אַתֶּם יוֹדְעִים – הַשֶּׁמֶשׁ, מַה הִיא נוֹתֶנֶת ? הִיא נוֹתֶנֶת ....כֻּלָּם הֵשִׁיבוּ בְּשִׂמְחָה: אוֹר! מִיָּד שָׁאַלְתִּי:  וְהַיָּרֵחַ נוֹתֵן...  וְהֵם הֵשִׁיבוּ: חֹשֶׁךְ!
הָאָנָלוֹגְיָה הַשַּׁעֲרוּרִיָּתִית גָּרְמָה לִי הֲנָאָה. הַיּוֹם כְּשֶׁקָּרָאתִי בִּבְרֵאשִׁית "וְהַיָּרֵחַ לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה...", הֵבַנְתִּי שֶׁהַבְּדִיחָה שֶׁל אֱלֹהִים עַל סִבָּה הַמֻּחְלֶפֶת בְּתוֹצָאָה, קָדְמָה לְזוֹ שֶׁלִּי. עַכְשָׁו אֲנִי קוֹלֵט שֶׁנִּצַּלְתִּי אֶת תְּמִימוּתָם שֶׁל בְּנֵי הֶחָמֵשׁ נִצּוּל צִינִי. הַהֲנָאָה שֶׁלִּי לֹא הָיְתָה הוֹגֶנֶת כָּל כָּךְ. זֶה לֹא מַצְחִיק בִּכְלָל. וְעוֹד הַשְּׁאֵלָה זוֹרַחַת בְּתוֹכִי- הַאִם הַחֹשֵׁךְ הוּא בְּרִיאָה אוֹ פָּשׁוּט הֶעְדֵּר אוֹר? אָז מִי מְחַפֵּשׂ אֶת הָאֱמֶת מִתַּחַת לָאוֹר הַמֻּפְרָךְ שֶׁל הַיָּרֵחַ? מַה בְּעֶצֶם אוֹמֵר הַפָּסוּק בִּבְרֵאשִׁית?

אזעקה בירושלים:

 וַיְהִי כְּמִיָּמִים יָמִימָה וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ הַפָלָאפֶל צוּרִישַׁדָּי אֶל חֲנוּתוֹ בְּמַעֲלוֹת קִינְג גּ'וֹרְג' וַיִּפְתַּח אֶת מַנְעוּל הָרַב בָּרִיחַ, וּמַנְעוּל הָאַזְעָקָה, וַיִּכַּנֵס, וַיַּעַל אֵשׁ, וַיִּטְחַן, וַיְטַגֵּן, וַיְמַלֵּא פִּתּוֹת וַיַּאֲכִיל כְּיוֹם וַיּוֹם אִישׁ וְאִשָּׁה זָקֵן וְנַעַר וּבְתוּלוֹת הַרְבֵּה, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁבַע פִּתּוֹת וְשִׁבְעִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וְאֶלֶף כִּבְכָל יוֹם, כְּאֶתְמוֹלִים רַבִּים,  עַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, עַד יָעֵף בְּלִי כֹּחַ, אָז שָׂם כַּסְפּוֹ בַּצְּרוֹר וַיָּבֹא בֵּיתוֹ וּמִשְׁכָּבוֹ, אֵינוֹ אֶלָּא כַּר אֶחָד עָלָיו רֹאשׁוֹ יָנוּחַ, וְכֶסֶת אַחַת לְבַדָּהּ בָּהּ יִתְכַּס אָדָם בְּעֵת שֵׁנָה, וּפֶה אֶחָד גַּם לוֹ, וּבוֹ הַטּוֹחֲנוֹת וּבַת הַשִׁיר, כִּי פִיו וְלִבּוֹ שָׁוִים עֲדַיִן, לָנֶצַח לֹא יָזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, כִּי הוּא וְזוּגָתוֹ שְׁנֵיהֶם, אִם אֶתְמוֹל הָיוּ כַּזַּיִת אַהֲבָה, כָּעֵת חַיָּה כְּכּוּר שֶׁהוּא שְׁלוֹשִׁים סֵאִים, אָז זוּג הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת נֶעֱצָמוֹת וְזוּגָתוֹ שְׂמֵחָה כִּי נִפְתַּח הָרַב בָּרִיחַ, וְהָאַזְעָקָה נִשָּׂאָה בִּירוּשָׁלַיִם וְהַשֵּׁנָה נִמְהֶלֶת בִּשְׁנֵיהֶם וַחֲלוֹמָם חֲלוֹם נִפְרַץ עַד בּוֹא הַשַּׁחַר.
סיפור התחרדות: הִכַּרְתִּי נוֹצְרִי אָמֶרִיקָאִי וּמֻסְלְמִי מִקַּלְקִילְיָה שְׁנֵיהֶם הִתְגַּיְּרוּ בִּירוּשָׁלַיִם. מִתְפַּלֵּל הָיָה, הַנּוֹצְרִי לְשֶׁעָבַר, מִסִּדּוּר אַשְׁכְּנַזִּי "תְּפִלַּת כָּל פֶּה". הַמֻּסְלְמִי לְשֶׁעָבַר מִתְפַּלֵּל הָיָה בְּסִדּוּר תְּפִלָּה "תְּהִלַּת יְשָׁרִים", סִדּוּר שֶׁל סְפָרַדִּים. אֵיךְ נַעֲשָׂה הַנּוֹצְרִי אַשְׁכְּנַזִּי וְהָעֲרָבִי סְפָרַדִּי מְדֻיָּק? הֵשִׁיב הָרַב: כָּל אֶחָד לְפִי הַתַּרְבּוּת שֶׁלּוֹ! וּפָגַשְׁתִי חָתָן טָרִי, מְחַנֵּךְ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁסִּפֵּר עַל הַכַּלָּה שֶׁלּוֹ שֶׁהֵבִיאָה עֲצִיץ לַבַּיִת, נִפֵּץ אֶת הָעֲצִיץ וְאָמַר לָהּ: שׁוּם עֲצִיץ! בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ רַק תּוֹרָה!
וְאַחֵר שֶׁאָבִיו אַשְׁכְּנַזִּי וְאִמּוֹ פַּרְסִיָּה אָמַר: בִּגְלַל אִמָּא שֶׁלִּי אֲנִי אַשְׁכְּנַזִּי לֹא נָקִי.
 
והייתה השמש נעצבת בכל בוקר והאור פצע את העיניים, הבוקר הגיע ואני נכנס למכונית בדרכי לבית הספר החרדי. שמתי את הדנובה הכחולה של שטראוס והיא מיד נוסעת, זורמת בתוך המכונית, עולה ויורדת בגבעות של ירושלים, שמחה ומגלה גלים, חוֹצָה איתי בעונג את הגבעה הצרפתית, מלטפת בכחול שלה את הרמזורים, שוטפת את תחנת האברכים העומדים בצומת, חבושים כבני מלכים אך יורדים לשולי הכביש, מעכבים את המוסיקה, חוסמים את מסע הנהגים, דנובה כחולה, מציפה את הלב, עולה על גדותיה, גואה על רכסי ירושלים, גועשת בירידה התלולה בדרך לשכונת רמות, הדנובה תפרוץ את החומות, היא מתנפצת על חלונות המכונית, מרעידה את אוזני, מכריחה אותי לסובב את ההגה קלות ימין ושמאל, היא מרקידה את העצים, בחוץ, את המשאית שחוסמת את הדרך, היא תרקיד מאובנים שמצויים באבני ירושלים, את הילדים בתלמוד התורה, אני מגיע לפנייה חדה ימינה, עולה בזהירות לחניה של בית הספר, עוצר את המכונית, מכבה את המנוע, מנמיך את הרמקולים, שם את המגבעת השחורה על הראש, זהו. עד כאן. זה הסכר. שקט. היא לא תיכנס לתלמוד התורה. השומר עומד בשער.‏

סביון:

בית במושב ברק, באנו לגור בו, לשים בו מיטה ושולחן ומקרר ומנורה. כל הבתים דומים, מלבניים, לבנים, גג אדום, תריסים ירוקים וכולם עומדים על רגליים. כאילו על קצות האצבעות. כאילו רק הגיעו והם עייפים מאוד. כמו מי שבאו עם סלים כבדים מהשוק – ובסלים המשקל הכבד מהגלות. לכן הם נחים בעמידה. או שהם באמצע תפילה. או ממתינים לדעת אם צריכים להיות דרוכים שוב לברוח.
הבית צעיר. המשפחה עייפה. אחרי מלחמת ששת הימים כל הבתים כולם  לא יראו להם יותר את הרגליים. הבתים יגדלו כמו דרקונים לאורך ולרוחב ולגובה. במקום דלת יהיו להם עיניים גדולות שיכנסו ויצאו מתוכם. מצאתי קובייה מהקוביות לדוגמה, שהיו מפוזרות, שהמהנדס יראה שהבטון חזק ולא מזוייף. הקובייה זוכרת אותי. הכנסתי בה את האצבע לפני שהתייבשה. בתוך החור סביון. מהימים ההם.

*  שוב הרגתי סיפור במלא מובן המלה.
*  למכירה מזרון זוגי בודד.
* מערכת הפעלה: גוף ראשון נוכח.

מעבד: ומעבד.
זיכרון: טוב. לטווח קצר.
דיסק קשיח: לא כל כך
לוח אם: ולוח אב ולוח מודעות, בסוף.
משקל: שומר משקל בינתיים.
אחריות: חוסר אחריות.
מחיר: איום ונורא.
*  בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא מָקוֹם הִתְיָאַשְׁנוּ מִלְּסַפֵּר סִפּוּר. פַּעַם הָיָה "אֵל נוֹרָא עֲלִילָה". אַחֲרֵי הַפּוֹסְט מוֹדֶרְנִיזְם", יָא חַבִּיבִּי, כְּבָר אֵין "אֵל" לָכֵן גַּם אֵין "עֲלִילָה". מַה נִשְׁאַר? נִשְׁאַר רַק "נוֹרָא".
* -תַּגִּיד,  אַתָּה מַכִּיר אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת וּבַסּוֹף זֶה מַה זֶה עָצוּב?

*בשירות הצבאי הסדיר שֵׁרַתִּי בקונייטרה שברמת הגולן. המצלמה שלי היתה 'מהברמצוה', ויצאתי לצלם את החורבות מהמלחמה הקודמת. נכנסתי לתוך בית-תפילה מוסלמי וחשתי שמוזר לצלם את אלוהים דרך ההריסות של בית תפילה אבל משום כך נראה כתיאור מדויק של מקום שבו אדם עומד. תפילה. השנה היתה 1973. גם היום אני מצלם מבפנים. הנה הצילום הקודם: