|
יש לי סיפור אחד עלי בקבוץ, איך אבא עוזר לי, שהוא רגע מכונן בחיים שלי. כיוון שאומנם הייתי כבר ילדה. כמו כל הילדות בקיבוץ. ארבע אחרי הצהריים כל הילדים היו הולכים הבייתה לחדר ואני לא הלכתי כי סונייה המטפלת שלי עמדה ושטפה כלים, היא הרימה את כל הכסאות ושטפה את הרצפה וכיס אחד היא לא הרימה על הכיסא אחד היא לא הרימה, על הכיסא הזה אני ישבתי כל יום אחר הצהריים, היא גם לא שטפה כוס אחת, הכוס הזאת עמדה מולי ועליה חלב חם שמן עם קרום מתוק.
והיא אמרה לי – נורית את עושה קונצים, אבא שלך מגיע את שותה את החלב, את לא הולכת לחדר. אבא שלי אכן ראה שלא הגעתי לחדר וכל יום היה הולך את כל הדרך בקיבוץ עומד בפתח של בית הילדים ורואה אותי יושבת ביער רגליים של כסאות מסתכלת על הכוס, הוא לא ראה איך הכוס הזאת הסתכלה עלי.
הוא היה אומר לי - נורית נו, עוד שעתיים השכבה תשתי את החלב. באותו רגע לי התעוררה תפילה אל השמים. לא למדתי את זה בקיבוץ אבל הרגשתי ששם למעלה יבוא איזה כוח ויעזור לי שסוניה המטפלת שהיא לא תסתובב כי אבא התחיל לספור והוא התחיל להתקרב. אחת שתיים שלוש נו!
סוניה לא ידעה שאבא בא כל יום, לא בשביל שאני אשתה את החלב. אבא בא כל יום בשביל שהוא ישתה את החלב. וכל יום אחר הצהריים בשביל להציל אותי, הוא שתה את אותו גועל נפש.
יום אחד שאלתי אותו בשעה שישבתי על הכתפיים שלו – אבא, איך אתה שותה?
הוא אמר לי – עם קצת דמיון ה'גועל נפש' שלך בקיבוץ, הוא התה הכי מתוק בפולין. והוא סיפר לי סיפור שלימים הוא כתב אותו בספרו. איך כשהוא היה קטן, אימא שלו נתנה לאחותו תה מתוק. היה עוני, לא היה אוכל. קופסה אחת עם כמה קוביות סוכר, ארבע קוביות. נתנה אחת לרייזלה החולה ואבא שלי בן העשר עמד ובכה, הוא רצה גם תה מתוק. אימא שלו אמרה לו – יוסלה אתה כבר גדול, אתה לא זקוק לתה מתוק. אבל הוא לא הסכים אתה והוא צעק ובכה.
אבא שלו ראה שהוא בוכה אמר לו – בוא יוסלה, אלמד אותך איך שותים שלוש כוסות תה עם קוביית סוכר אחת והוא הראה לו כי הוא שם את הקובייה בין השיניים, סבא שלי שתה ועוד נשארו לו כמה פרורים על השפתיים. אבא שלי שם את הקובייה בפה, שלוש לגימות ולא היה יותר סוכר.
מה יהיה? דאג מה יהיה בערב. סבא שלי אמר לאבא – אל תדאג. הוא לקח את הקובייה האחרונה ואמר לו - תשמור עליה טוב. כי לא צריך לשים בתוך הפה, גם לא צריך לשים בתוך הכוס. תיקח את הקובייה, שים אותה מתחת לכוס. עם קצת דמיון הסוכר יהיה בפנים, אתה תשתה התה יהיה מתוק והסוכר יישאר לך לעוד כוס ולעוד כוס. אבא שלי שמח מאוד ושתה הרבה כוסות תה מתוק עם דמיון.
אבל בערב אימא שלו נתנה את הקובייה האחרונה לרייזלה. לא היה על מה לדמיין ואבא שלי צעק ובכה ואז סבא לקח כפתור ממכונת הכתיבה, מכונת התפירה.
מכונת הכתיבה עולה לי בגלל שאבא שלי היה מתקתק על מכונת הכתיבה, אולי כמו התקתוקים של מכונת התפירה של סבא.
אני חוזרת רגע בזמן. מכונת התפירה של סבא שלי הייתה מלאה בכפתורים לבנים. הוא לקח כפתור לבן שם את הכפתור מתחת לכוס ואמר לאבא לי - לא צריך סוכר, עם קצת דמיון, הכפתור הופך לסוכר, התה הופך מתוק והכפתור נשאר לך לעוד כוס ולעוד כוס ולעוד כוס.
ואז כשיישבתי על הכתפיים של אבא שלי, אבא אמר לי - נורית לא רק לילדים יש מצוקות בקיבוץ, בעולם הזה לכולנו יש מצוקות. תזכרי לאורך הדרך שכולנו, גם ילדים וגם מבוגרים, צריכים לפעמים לעת מצוקה גם קצת דמיון, אבל גם כפתור לבן.
אל שאר סיפורי הסדנה האינטרנטית. |