האושפיזין והתקרובת

בבית אצלנו למדו מאברהם אבינו הכנסת אורחים מהי. כשהגיעו אלינו אורחים, הורי חשו כמו שמגיעים מלאכים שלא מהעולם הזה, כמו שמגיעים כהנים שעזבו את עבודת הקודש כדי לבקר אותנו. כמו שמגיעים אלינו האנשים המכובדים והחשובים בעולם. נעלה את אורחינו על ראש שמחתנו. כשהגיעו אלינו אורחים, הורי הגישו להם גם את מה שאין, מה שאומר שנעשה מאמץ עילאי להגיש תקרובת עשירה, משובחת ומושקעת, כדי שהאורחים יחושו בכבוד הגדול שנפל בחלקם של הורי המארחים על שכיבדו אותם בביקור.

האירוח כלל גם הוראות התנהגות ברורות לדרך ארץ, לנו הילדים: איסור לגעת בתקרובת, כדי לא להביך את האורחים "כשהאורחים ילכו, תוכלו לקחת מה שאתם רוצים". בדרך כלל נשאר הרבה כיבוד, כי גם האורחים נהגו בנימוס ואכלו רק כזית וגם זאת רק אחרי הפצרות רבות של המארחים: "קולו, קולו, וראש אמכם, וראש בוכם" "איכלו, איכלו, בחיי אמכם, בחיי אביכם", התחננו הורי. ממש השבעות ומסע לחצים. ללא טקס השיכנועים, האורחים לא טעמו דבר.
והנה רוני, גיסי וחבר מהמעברה, אירגנו נשף מפואר באולם האירועים במעברה. רוני מאד אהב אותי כילדה קטנה ולקח אותי לנשף. היו שם צעירות וצעירי המעברה, יפים ולבושים במיטב מחלצותיהם שהביאו עמם מהגולה.  התזמורת הנפלאה ניגנה מוסיקה לריקודים של הלהיטים הרומנטיים והמשתפכים המודרניים של שנות החמישים. הלהיטים הושרו באיטלקית, באנגלית ובעברית. הצלילים נעמו מאד לאוזני. גולת הכותרת של הנשף היה הכיבוד שנראה היה לי כיד המלך, בהשוואה לצנע בבתים.

אני זוכרת בעיקר את הכריכים הקטנים של הלחם הלבן עם פרוסות הנקניק. כל הערב לא העזתי לגעת בכלום, לא בכריכים ולא בשום כיבוד אחר. כמו שלמדתי בבית. הרעב הציק לי. בסוף הערב כשאחרוני המבלים עזבו, גיסי הושיט לי את המגש בו נשארו מספר כריכים שנפשי יצאה אליהם כל הערב. סירבתי לקחת. צריך להתחנן אלי יותר, כמו שהורי מתחננים בפני האורחים שלנו. רוני הפציר בי שאקח ואמר שזה בסדר כי זה נשאר ואין כבר מי שיאכל את זה. אבל אני עשיתי תנועת סירוב עם הכתף והראש. אוי, כמה רציתי לקחת. רוני הלך עם המגש העגול ממתכת והניח אותו בפינה. הרגשתי שעשיתי טעות.

אני רעבה, למה לא לקחתי? בטח הורי לא התכוונו שאקח כה רחוק את דרך הארץ שלימדו אותי. הרעב שלי התגבר וכל הזמן פזלתי לעבר המגש והכריכים הקטנים עם הכתם הורוד באמצע. נשארנו שם עוד זמן רב עד שהשותפים ערכו את ההתחשבנות וניקו את המקום, בכל הזמן הזה לא היה לי האומץ לקחת לבד מהכריכים והתביישתי לבקש אחרי שסירבתי. זה היה הנשף הראשון והאחרון. לא היו יותר נשפים. ולי... לא היתה הזדמנות שניה לאכול מהכריכים שנראו לי כמעדן.