מעשה השוחט והחולב

לפני למעלה משלושים שנה בערך בשנת 1976 נסעתי עם רעייתי לעיר Belem השוכנת לקרוב לנהר האמזונס שבצפון ברזיל. שם חיה אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בברזיל.

כבר כשהגענו לאיזור המלון ששכן ברחוב שנקרא : Rua das mangeiras   כלומר 'רחוב עצי המנגו על שום שדרת עצי המנגו הענקיים שצמחה לשני צדיו. לפני שנכנסתי למלון הבחנתי בכמה עובדים שטאטאו ערימות של מנגו שנשרו מהעצים בעזרת מטאטאי קש גדולים.

בא לי לאכול את פרי המנגו העסיסי ומיד בקבלה ביקשתי מהפקיד שישלח לחדרינו סלסלת פרי מנגו. הפקיד הביט בי בתמהון ואמר : אבל אדוני אנחנו כאן זורקים את הפרי הזה, שמא יואיל אדוני שנשלח לו פרי אחר, פרי אמיתי יותר?

הבטתי בו תמה ותמהתי על תמיהתו וממש באותו רגע עלה בראשי סיפור של הסופר 'שמואל יוסף עגנון 'מעשה השוחט והחולב' כפי שכתוב בספרו 'הכנסת כלה' שגם מסיפורו זה אנו למדים שאין אדם מחשיב את מה שיש לו כאותו פקיד בבית המלון שבעיר Belem . ואלה עיקרי המעשה:

שוחט אחד היה צריך ללכת לכפר, אמרה לו אשתו: שמע, אכול הרבה בשר, שהרי בקרוב יפטמו אותך בחלב. אכל השוחט הרבה בשר, בבוקר בשר, בערב בשר, בצהריים בשר עד שיצא הבשר מאפו. אמר לעצמו: ברוך השם שמחר אני אגיע לכפר ולא אראה יותר בשר.

כשהגיע לכפר, חשבה לעצמה אשתו של החולב שלא יפה להגיש לשוחט מאכלי חלב, שכן חלב זה לא לפי כבודו. הכינה לו עוף, אכל מעט והשאיר בצלחת, חשבה אשת החולב שעוף זה לא ממש בשר, שהרי השוחט ודאי רגיל לאכול בשר משובח, קנתה לו עגל ובשלה. שוב בקושי אכל. כך הכינה לו מאכלי בשר אחרים והתפלאה שהוא אוכל כזית.

עבר זמן והחולב היה צריך לבקר אצל השוחט. אמרה לו אשתו של החולב לבעלה: אכול הרבה חלב, שאתה הולך למקום בשר. אכל בבוקר חלב, בערב חלב, בצהריים חלב עד שלא היה יכול לראות חלב יותר.

למחרת כשהגיע אצל השוחט, רצה אשתו של החולב וקנתה חלב וגבינה והגישה לו והוא כמובן שייר.
בקיצור זה שרצה חלב –אכל בשר וזה שרצה בשר-אכל חלב.

 

שאין אדם מעריך את מה שיש לו.

ובהקשר הזה עוד יש לי לומר. באותה שליחות בשנות השמונים ארחתי אחד ממנהלי המחלקות להנחלת הלשון בברזיל. נערכה לכבודו ארוחת ערב גדולה. האולם היה מלא מפה לפה אנחנו כיאה לאורחים מישראל ישבנו ליד שולחן הכבוד ומלצרים הסתובבו סביב האורחים עם מגשים עמוסי בשרים כיאה לבשר ה'shurasko' הברזילאי ששמו יצא למרחוק. ידידי האורח מישראל אוהב בשר מושבע חיכה בקוצר רוח למנת הבשר שתגיע לו. ולפתע בניגוד להררי הבשר שהוגשו לאורחים הרבים הגיע אליו מלצר עם מגש קטנטן ועליו חתיכת עוף.
האורח היה מאוכזהב ביותר והביע בפני תרעומת על כך שדוקא הוא אורח הכבוד המייצג את ישראל מקופח. מדוע? ובעיניו נראתה תחינה.

האורח המכובד לא ידע שהברזילאים רואים בבשר שלהם דבר רגיל ולא משהו מיוחד ואילו בשר העוף נחשב יוקרתי, כי הוא יקר המציאות ולכן מצאו לנכון לכבד את האורח במצרך היקר דוקא. הוא שאמרנו אין אדם מחשיב את שיש לו בשפע.