|
למושב ברק הגענו מירושלים כעובדי חוץ. אבא היה מורה וכעובדי חוץ שאינם חקלאים גרנו במרכז המושב. הכבישים טרם נסללו והגינות היו צמחי הבר הנהדרים שגדלו באין מפריע מסביב: יבליט וחרציות ענקיות, הרבה ברקנים וסוגי קוצים בעלי גביעים שכאשר התייבשו היה להם רשרוש בלתי נשכח.
בשעות הבוקר היתה אמא שולחת אותי מידי פעם, בהיותי בן שמונה, להביא חלב. היא לא התכוונה לחלב שבא בבקבוקים בצרכניה. היא התכוונה שאלך למשפחת לוגאסי. הם גרו למעשה במושב ברק . צריך להבין שהייתי צריך לחצות שדות שנראו לי כמו יער. הברקנים הגבוהים והצמחיה בכללה – בצדדים הר הגלבוע ומאחור, בין עפולה לגבעת המורה – אותו הר חרמון שעדיין לא היה העיניים של המדינה, אלא פיסקה משיר השירים. הייתי מקבל מאמא כד, אותו כד קלאסי מאלומיניום, וצועד דרך השדות, עד שהגעתי אליהם. בפתח ישב האיש שהיה מכונה אדון לוגאסי . למעשה הוא היה אליהו הנביא. הוא היחיד שהחיה לו כובע שחור עגלגל על הראש וזקן לבן. כשפתחה גברת לוגאסי את הדלת היא היתה רחל אימנו. היה לה כיסוי ראש שמשום מה ריגש אותי מאוד. אליהו הנביא היה יושב על המדרגות וקורא בספר קטן.
רחל אימנו שאלה אותי מה שלום אבא ואמא... היא בעצם שאלה מה שלום אדון המורה ואמא. ככה היא שאלה.
הלכתי אחריה והיא נכנסה למקום שבו עמדה פרה. ישבה על כסא שמישהו עשה מגזרי עצים והתחילה לעשות משהו וראיתי חלב מקציף ועולה בכד. כך היה כמה פעמים בשבוע. אמא היתה מרתיחה את החלב והיתה נאספת על פניו שכבת קרום עבה שאבא קרא לה בהיגוי מוקפד של יוצאי בבל: ק'מר.
כך היה לעמק יזרעאל ריח של חלב וקרום מדושן כשמנת.
לפעמים היה איזה עכוב. רחל אמנו או אליהו הנביא לא פתחו מיד את הדלת.
בימים ההם לא גילו לילדים מה שמגלים היום, כשהחלב כבר מפוסטר וגם חלק מהחיים עצמם, שהתמלאו למרות זאת במחלות לא שיערום אבותינו.
וגם אליהו הנביא ממושב ברק נפטר, ורחל אימנו. אבל במקרים כאלה, לפעמים, בגלל עיכוב שכזה -
הייתי קצת מאחר להגיע ואחרתי לכתה.
גם למורים היה מראה אחר. הרי הם שתו אותו החלב שאני שתיתי.
ובכן, במקרים נדירים שכאלה -
הייתי צריך להתגנב בעודי שומע בכאב את התלמידים עומדים כבר במסדר הבוקר מול המורים והמנהל וכבר מצויים ממש בעיצומו של השיר: "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל.... אנו אוה- - בים אותך מולדת בשמחה בשיר ובעמל ..."
והייתי מתבונן שוב ושוב בשמש שעמדה מימין מעל הגלבוע והייתי מסתכל בהר תבור שהיה ממש ממול ובהר החרמון שנמצא גם היום בין התבור לגבעת המורה ומצטער שאיבדתי את שורות השיר הראשונות של אלתרמן, שהיו לנו כתפילת שחרית – בעוד החלב טעמו בפי וטעם הק'מר שערבבנו בסוכר.
***
אם תבואו למושב ברק ותעמדו בבית הספר ששמו היום הוא "יד לחמישה", תראו שההרים והשמש מִקומם נותר כשהיה. התבור והגלבוע, החרמון וגבעת המורה. [עמדו כשימינכם למזרח אז החרמון יהיה לכם לעיניים],
רק את טעם החלב ההוא שניסיתי לחלוב מזכרונותי, אני מתקשה מעט להעניק לכם.
אולי, אם תבואו למשפחת לוגאסי ותראו דמויות כאליהו הנביא וכרחל אימנו ויבואו הורי מעלמא דקשוט, אולי.
|