ארבעה סיפורי שואה

                                                         האישה והנער
באחת מעיירות השפלה אפשר לפגוש באשה באה בימים מטיילת ברחובות העיירה עם נער כבן שבע עשרה. מספרים אנשי העיירה: אשה זו אינה אימו של הנער, וגם לא בת משפחתו. היא איבדה את כל משפחתה בגיטו קובנה ונשארה גלמודה בעולם, ונער זה איבד את כל יקיריו בגיטו ורשה.  

אם כן כיצד נפגשו ומה קושר אותם זה אל זה ?בן שבע היה יצחק'ל הנער, כאשר אביו הגוסס לחש באוזניו מילים אחרונות:
"בני יקירי... אני הולך למות... אתה ואמא נשארתם בודדים בעולם. אתה ילד ואמא חולה וחלשה... בני, עליך החובה לדאוג לה ולשמור עליה,ולא לעזוב אותה בשום פנים ואופן. הרי ילד חכם אתה, ואתה יודע שילד יהודי חייב לכבד את אביו ואמו... עכשיו אני הולך למות ולא תוכל לקיים בי את המצווה... ועל כן מבקש אני שתעביר את חלקי לאמך ותכבד אותה כפל כפליים. אנא בני שמור על אמך וכבדנה, זה דברי האחרון: שמור על אמך !"
ויצחק'ל הקטן שמר על דברי אביו ודאג לאמו תמיד.יום יום סיכן את חייו כדי להבריח לה מעט מזון אל תוך הגיטוויום יום ישב עימה ושרת אותה.
אבל המצב בגיטו נעשה קשה מיום ליום. והנה התחיל גם ציד הילדים.
הנבלים היו באים לגיטו , חוטפים את הילדים הרכים ושולחים אותם ברכבות למחנות המוות. האמהות ניסו להחביא את ילדיהן בחורים ובמרתפים. וכאשר לא יכלו עוד להחביאם מסרו אותם לידי שכנים נוצרים כשהם נותנים להם כסף וזהב לרוב, כדי שיטפלובהם וישמרו עליהם. ואחרות שלא היה להן כסף וזהב שלחו את הילדים אל הכפרים והיערות כדי שינסו להציל את נפשם. גם אמו של יצחק'ל ביקשה להבריח את בנה מהגיטו – אך הילד סירב לעזוב את אימו, אף כי הפצירה בו לברוח והשביעה אותו בשם אביו.
כשראתה האם כי בנה מסרב לעזוב אותה ולהציל את חייו החליטה בייאושה להסתלק מן העולם ובלבד שתציל את חייו. לפני שלקחה את הרעל השאירה מכתב לבנה: "בני יקירי, כשתקרא מכתב זה – אהיה כבר בעולם שכולו טוב. אהבתיך מאד בני, ואין לי כל דרך להציל את חייך אלא דרך זו בלבד, להסתלק. אל תצטער בני, בין כה וכה הייתי מסתלקת. ומוטב שאסתלק עתה, כאשר יש עוד תקווה שתינצל. אל תתעצב איפה לבך, ואל תאשים את עצמך.אבקשך רק בקשה אחת, אנא, עשה הכל כדי שתינצל ותחייה. זו בקשתי האחרונה. קיימנה. זהו גם רצונו של אבא ז'ל".
יצחק'ל בכה בכי תמרורים. לבסוף התגבר, קם וקיים את צוואת אימו, ברח אל מחוץ לחומת הגיטו. התגלגל ליערות ולמנזרים, סבל רעב וקור, בדידות והשפלות – אך ניצל.
לימים עלה לארץ, וביום האם, יום יא' במר חשון עלה להר ציון לספר לממונה את שעב רעליו ולבקש תיקון לנשמתו. אמר לו הממונה שאינו זקוק כלל לתיקון משום שנהג כראוי. על כל פנים יקיים את המצוות המקובלות לזכר ההורים: יאמר קדיש, ילמד משניות, והעיקר – ילך בדרכי אבות.
דבר הממונה לא הניחו את דעתו של יצחק'ל. שעות על שעות ישב תוהה, והמועקה שרבצה על ליבו לא הניחה לו. לבסוף נפרד מן הממונה, לאחר שזה הבטיח לו לחשוב בדבר.

 באותו יום עצמו עלתה להר אשה חלשה וחיוורת. היא גררה בקושי את רגליה העייפות ונשמה בכבדות. כאשר נכנסה למרתף השואה בכתה זמן רב. אחרי כן עלתה לחדר האם רחל – הדליקה נר נשמה ושוב בכתה – מדי פעם פרצה אנחה מפיה: "אוי לאסוני, מה גדול שברי !..."
ניגש אליה הממונה וביקש לעודדה, ותוך בכי ואנחות סיפרה לו את סיפורה.
בעלה נהרג בגיטו קובנה והיא נשארה עם ילדה הפעוט, יצחק'ל. כשהתחיל ציד הילדים והנאצים עברו מבית לבית וחיפשו ילדים סיכנה עצמה כדי להציל את ילדה. היא שמה אותו בין הכרים והכסתות וכיסתה עליו בשמיכות, וכיון שהיה פעוט, בן שנתיים בסך הכל חששה שיבכה ויתגלה למבקשי נפשו, שמה פיסות צמר גפן לתוך פיו כדי שלא ישמע קולו, וכך עשתה פעמים אחדות.
ונה בא יום מר ונמהר. הנאצים לא חדלו מלחפש ילדים מן הבוקר עד הערב. הם באו שוב ושוב למקומות שכבר חיפשו שם, ולא באו על סיפוקם. השעות עברו לאט. יצחק'ל המסכן בודאי רעב וצמא ובודד שם בין הכרים והכסתות, אך להוציא אותו אי אפשר, שמא ישובו הרשעים.סוף סוף ירד הערב. הנאצים חזרו לקסרקטינים והאם שראתה ש"הרשעים כבר הלכו" העזה סוף סוף להוציא את בנה מבין הכרים. היא התנפלה עליו בנשיקות ובדמעות מיהרה להוציא את פיסות צמר הגפן מפיו. ומילמלה: "עכשיו בני כבר מותר לבכות"... אך הילד לא בכה, גופו כבר היה קר ולא היתה בו רוח חיים.

בתחילה לא הבינה מדוע שקט כל כך הפעוט וכשהבינה כי היא במו ידיה המיתה את בנה מחמדה פרצה בצעקות נוראות: "יצחק'ל ! בני! יצחק'ל יקירי ! אמור משהו. יצחק'ל"... "אהה ! מה גדול האסון. יצחק'ל הקטן לעולם לא ידבר ולעולם לא יבכה עוד !
"ומאז" – התיפחה האשה – "אין לי יום שקט ואין לי רגע של מנוחה. פניו החמודות של ילדי רודפות אחרי לכל מקום. בלילות הוא מופיע, פורש את כפיו הזעירות ובוכה: אמא ! אמא! חיי הפכו לסיוט.לפעמים אני מתפלאת איך זה שאני עדיין חיה ועומדת על רגלי, למי ולמה דרושים חיי ? אנא, חוסה על נפש אומללה, תן לי עצה, איך ארגיע, ולו במעט את כאבי, כאב אם אוהבת שמרוב חמלתה רצחה את עוללה הרך ? תן לי תיקון, תיקון אני מבקשת".

כל אותה שעה היה הממונה שקוע במחשבה. שם הילד שאמו הרגתו כדי להצילו – יצחק'ל. וזהו גם שמו של הילד שהיה כאן הבוקר, ואשר אמו מתה כדי להצילו, הלא דבר הוא !
אמר הממונה לאם האומללה, "שובי לכאן בעוד שבועיים ונראה איך יפול דבר".
לאותו מועד זימן הממונה גם את הנער יצחק'ל. ישבו שלושתם ושוחחו. הממונה פתח בדברי תורה: "הנה אב אחד היה לכולנו, ישראל. אך כנגדו יש לנו ארבע אמהות, נשותיו של יעקב אבינו: לאה, רחל, זלפה, ובלהה. היעלה בדעת מי מאיתנו לראות באחת מהן את אימו ? הרי כל אחד מאיתנו רואה בכל אחת מהאמהות את אימותיהן של בני ישראל, את אמו שלו... והנה אנו עומדים בפני אפר הקדושים... אפרם של אבות אמהות וילדים. היעלה בדעת מי מאיתנו לשאול האם אפר אימי הורתי היא ? לא, בשום אופן לא.כאן אין אמי ואמך. כאן האם היא כללית של כל אחד מן העם, כשם שהבן הוא כללי, של כל אחד מהאמהות, האבות – אבות לכולנו, האמהות – אמהות לכולנו. והילדים – ילדי כולנו"... וכך גם אלה שניצלו.

הממונה הפסיק את דבריו ופנה אל האשה והנער: " את ואתה זרים זה לזה. גדלתם בארצות שונות, אך גורל אחד היכה בכם. ה' אלוקי ישראל הקרה את שניכם לכאן ביום האם, לדאבון לבכם האומלל. את באת לבכות לבנך, ולבקש לך תיקון. ואתה באת לבכות לאמך ולבקש לך תיקון. לכו ותקנו זה עם זה.
ישבו ושוחחו שעה ארוכה. לבסוף נתקשרו זה לזה וירדו ביחד מן ההר.הנער החסון תמך באשה החלשה היא קראה לו "בני יצחק'ל שלי", והוא ענה לה "אמא".
ומאז היתה לו האשה לאם ויצחק'ל היה לה לבן.

                                 מעשה בשני שליחי-ציבור ובתיבה אחת.
 
ר' שבתאי הזקן היה יליד ירושלים, דור שישי בארץ. הוא אהב לספר על כך לכל המעוניין לשמוע. נדמה, שלא היתה לו הנאה גדולה יותר, מאשר לשבת ולספר בפני זוג אוזניים ששומעות את סיפור אבותיו, מיום שעלו לירושלים, בשנת תקע"ב. ולא היו חסרות אוזניים שהקשיבו לו בבית הכנסת שבהר ציון. במקום זה התאספו אנשים מכל קצווי ארץ. יהודים שאלו שלום זה לזה, מהיכן יהודי, ומתי עלה לארץ. באותה שעה נצצו עיניו של ר' שבתאי, הוא חייך חיוך רחב ולגלגני, וענה ברצון: "חייכם, אף אני איני יודע מאיזה ארץ באתי ובאיזה שנה עליתי".
"איך זה ? כיצד ?" ר' שבתאי לא מיהר להשיב. הוא שינס את מותניו קשר יפה את חגורת מכנסיו, ופתח וסיפר לאט ובאריכות על "עליית שקלוב".
תלמידי הגאון מווילנא עלו לארץ ישראל, והקימו את היישוב האשכנזי בעיר הקודש צפת, במסירות נפש רבה, למרות הצרות והפורענויות שעברו על הדורות הראשונים. לבסוף הוריד ר' שבתאי את משקפיו, השפיל את עיניו לארץ, וסיים בענווה: "ואני אחד מבני בניהם".
מובן כי בהר ציון היו לר' שבתאי הזדמנויות רבות לספר את סיפורו. אך לא לשם כך היה שב ועולה אל ההר.
 אלא לשם מה?
דווקא בגלל דברים שבינו לבין קונו, חזקה היתה בידו, שהוא עובר לפני התיבה.
בכל פעם שהיה עולה להר, בשבת "מברכים", בחגים, ובימים נוראים, אמר ר' שבתאי כי חזקה הייתה לו לעבור לפני התיבה בבית הכנסת "החורבה" ובכמה בתי כנסת אחרים בעיר העתיקה. ומכיוון שכך הוא מתווכח ומתווכח עם כל מי שרוצה לעבור לפני התיבה. ואפילו אם בא האיש מוקדם יותר לבית הכנסת. ואפילו אם יש לאיש זכות מיוחדת, כמו "יום שנה" וכדומה. האמת היא שהקהל אהב את תפילתו של ר' שבתאי, על כך לא היה ויכוח. שמע אדם שני פסוקים מן התפילה, ומיד ידע: איש זה העובר לפני התיבה הוא זקן ורגיל.
כאשר ר' שבתאי היה מתפלל . פירוש המילים היה מובן וברור. אלא שהבעיה היתה גילו - שוב אין קולו חזק כמו בשנים הראשונות. ולפעמים בא גם השיעול ומטריד אותו. אך אין בכך כלום. אדרבא, זקנים אומרים: "יפה השיעול לש"ץ כפילפל לפשטידה, ובלבד שלא יהיה השיעול חזק מדי... שיעול ועיטוש וצרידות, הבאים מספר פעמים, אין לך דבר נאה מהם לש"ץ..."
ר' שבתאי היא איש נעים. מתיידד עם הבריות, ומתרחק מן המחלוקת אך כאשר הגיע הענין לתפילה לפני התיבה: מיד השתנה האיש. הוא היה מתווכח בתוקף ובכשרון, ואינו מוותר לעולם.
לפעמים בא ר' שבתאי ומצא כי בא אחר, וכבר התחיל בתפילה לפני התיבה. מיד התכופף אליו ר' שבתאי ולחש באוזניו כי העמוד שלו הוא, ואין זה נאה להשיג גבול . והאיש הסתלק מחזנותו .
הממונה על הר ציון נמנע מלהתערב. ומדוע יתערב . אם ר' שבתאי נהנה, והשני מוותר ?
 פעם אחת, בליל "כל נדרי" בא להר ציון יהודי, ר' מנדל מזאקרוצים שמו. האיש היה משרידי אושוויץ, איש נאה היה ותלמיד חכם. הוא סיפר למתפללים שהיה עובר לפני התיבה במחנה המוות באושוויץ. לא פעם ראה את המוות בעיניו ואף על פי כן היה מקיים את המצווה ועובר לפני התיבה, משום שכך אמרו לו לעשות צדיקים גדולים שהיו עימו שם. והוא, הש"ץ נדר נדר והבטיח לחבריו, כאשר הלכו לכבשן: "אם אזכה לצאת מכאן בחיים, ואעלה לארץ ישראל, אתפלל לזכרם לפני התיבה". והיום הגיע הזמן לשלם את הנדר בבית הכנסת של דוד המלך בהר ציון, שבו נמצא חלק מאפר הקדושים. ומיד, לאחר שסיים את סיפורו, לבש ר' מנדל את הקיטל, התעטף בטלית וירד לפני התיבה, ואמנם תפילתו הייתה לרצון רב לכל הקהל. באותה שעה הגיע לבית הכנסת ר' שבתאי. מבט אחד הספיק לו כדי לראות כי אורח בא ולקח את מקומו לפני התיבה.
מיד ניגש אליו ואמר לו: "ר' אורח ! עמוד התיבה שלי הוא. חזקה היא בידי מאז ומעולם".
התבלבל ר' מנדל, "מה זאת אומרת, שלך ? הרי אני מתפלל לנשמתם של קדושים ? אני מתפלל לזכרם של 3 רבבות קדושים !"
"חזקה יש לי, מבתי הכנסת של העיר העתיקה" . השיב ר' שבתאי בענווה. "זו זכותי מאז ומתמיד. עוד מן הימים שהקדושים היו בחיים".
"אושוויץ ! אושוויץ" מלמל ר' מנדל.
"ירושלים ! ירושלים" . השיב לו ר' שבתאי.
קם רעש גדול בבית הכנסת. הקהל נתחלק לשניים, והויכוח היה מר וקשה.
אלו אמרו: זכותו של בעל החזקה להתפלל.
ואלה אמרו זכותם של הקדושים גדולה יותר.
רק ר' מנדל ור' שבתאי עמדו ולא השתתפו בויכוח. שניהם עמדו ורעדו לפני העמוד, ופניהם חיוורות כסיד. מספר אנשים מהחשובים שבציבור ניגשו אל הממונה על ההר, וביקשו ממנו להתערב.
בא הממונה לבית הכנסת וביקש מר' שבתאי: "וותר".
אמרו לו: "חזקה יש בידו".
ביקש הממונה מר' מנדל : "וותר".
אמרו לו: "נדר יש בידו".
עמד הממונה, ומכיון שלא ידע מה לעשות.
חשב בליבו: "אוי לו לדיין ששני אנשים באים אליו לדין - והצדק עם שניהם".
לבסוף צץ רעיון בראשו: יתפללו שניהם יחדיו - מקום שאין בו ברכה, יקראו שניהם יחד. מקום שיש בו ברכה - יתפללו זה ברכה אחת וזה ברכה אחת.
קפץ פלוני ואמר: "והרי מנהג הוא, שאין שני קולות תפילה נשמעים?"
ענה לו הממונה: "לפעמים נשמעים הם, "שמור וזכור" בדיבור אחד נאמרו. וכאן זכור ושמור !
זה שבא מאושוויץ הרי הוא מקיים "זכור את אשר עשה לך עמלק".
וזה שבא מירושלים העתיקה - "שמור" הוא, ככתוב : "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים."
מיד הסכימו שניהם. וקול תפילתם עלה כקול אחד. עד שלא הבחינו בהם שהם שניים. וכל הקהל ענה אחריהם בקול אחד, ובלב אחד. 
 
                                               המכתב לאמא  

   באותו יום שעברה השמועה בגיטו שחוטפים ילדים היתה בהלה נוראה בקרב היהודים ובמיוחד בין הנשים, הן ידעו מה פרוש החטיפה, והתחילה בין האמהות התרוצצות איומה, כל אחת חיפשה דרך ומקום איך למלט את הילדים מידי האכזרים.
לאמו של יוסקה היו כמה מכרים גויים, והיא מיהרה להביא את יוסקה לביתו של אחד מהם, שיתחבא שם עד יעבור זעם. בתחילה סירב הילד להישאר, אך האם עמדה עליו עד שציית וגם הבטיח לה להישאר יהודי ולכתוב לה אם רק תהיה אפשרות לכך.
האם נספתה עם קדושי השואה ויוסקה ניצל, נתגלגל למנזר ולבסוף נפדה משם על ידי דודו, חייל בבריגדה, והובא לישראל.
ביום י"א בחשוון יום פטירתה של רחל אמנו, מקיימים בהר ציון תכניות של "יום האם", בין השאר עלה יוסקה יחד עם חבריו לכיתה להר ציון, להשתתף בתכנית הנערכת שם להתייחד עם קבר רחל אמנו. הילדים ביקרו בקבר דוד המלך, ב"מרתף השואה" ובפינת רחל אמנו שסודרה במיוחד לאותו יום.
ליד צנצנות האפר התעכב יוסקה שעה ממושכת כשעיניו זולגות דמעות, וגם אצל פינת רחל אמנו עמד בארשת דיכאון ושמע בהקשבה את הסיפור מפי המדריך על מותה וקבורתה של רחל אמנו, ודמעות נקוו בעיניו כשהמדריך סיים בפסוק: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה…"
בתום התכנית בירך הממונה את הילדים ומסר לכל אחד גלויה, לכתוב לאימא מכתב ברכה מהר ציון, יפה נוף משוש כל הארץ. ששם ציוה ה' את הברכה כדי ליהנות את האם ולכבדה במצווה.
הילדים קבלו בתודה את הגלויה, והתיישבו כל אחד בפינתו וכתבו, אך יוסקה היה נרגז ונסער ודחה במחי יד את הגלויה שהממונה הושיט לו. כשהממונה שאל אותו מדוע הוא דוחה את הגלויה, לא השיב, פנה לאחוריו והסתלק הצידה, כדרך הילדים שבאים "משם" –
הממונה הבין שמשהו מסעיר את לב הילד ועקב אחריו, הוא ראה איך שהוא מסתכל על הילדים העסוקים בכתיבה והוא חונק את דמעותיו מרגע לרגע, לבסוף התחרט כנראה על סירובו, וניגש לממונה ובנעימה של רוגזה ביקש ממנו את הגלויה, הוא לקח את הגלויה התיישב באחת הפינות הסתיר את פניו וכתב, כשסיים פנה שוב לממונה שיתן לו מעטפה. הממונה הסביר לו שאין צורך במעטפה אך הוא עמד על שלו, והממונה נתן לו מעטפה.
בין המכתבים שהתקבלו בהר ציון למחרת, היה מכתב אחד מאוד מוזר. על המעטפה היתה רשומה כתובת: לגברת דבורה נ. הר ציון, מרתף השואה, צנצנות האפר.
למקרא הכתובת אחזה רעדה את אנשי ההר, לא ידעו למי נועד המכתב, והרגישו שמשהו סודי בדבר, מסתורי ולכן לא רצו לפתחו, ולפי הוראת הממונה שמו את המכתב על צנצנות האפר. לקיים את בקשת השולח. אך כאן קרה משהו פלאי: ברגע ששמו את המכתב על הצנצנת רעד האפר שבתוכה ואנקה נשמעה בחלל המרתף, אנקת כאב מהולה בנימה של חדווה. צמרמורת אחזה את כולם.
כמה ימים היה המכתב מונח על צנצנות האפר. לבסוף הוא נפל ונפתח מעצמו, ומצאו בתוכו גלויה מאותן הגלויות שהממונה חילק לילדים בי"א חשוון.
על הגלויה היה כתוב:
לאמא היקרה, שלום לאפרך.
הבטחתי לך לכתוב, אבל לא ידעתי לאן. עכשיו אני יודע ומקיים את הבטחתי. אצלי הכל טוב, אני נמצא ביחד עם הדוד ועוד ילדים בארץ.
היום הייתי בהר ציון, סיפרו שם על הסבתא רחל אמנו שהיא בוכה בקבר שלה על הילדים שלה שלא באים אליה. ראינו את קברה מרחוק. לא תבכי אמא, לי טוב הודות לדוד וספרי לאבא דוד הקדוש.
יוסקה.
לקח הממונה את המכתב וגנזו באדמה ביחד עם האפר. 

                                                        הקטרינקה

כאשר הגיעו החיילים האמריקניים למחנה ההשמדה בוכנוואלד, פתחו את שערי המחנה לרווחה, ושחררו את האסירים. יצאו האסירים מן המחנה והלכו איש לדרכו.
גם רב לייזר מצ'נסחטוב , יצא מן המחנה. ליד השער הפתוח לרווחה עמד, וחשב: לאן? לאן אלך עכשיו?
הוא ידע כי כל בני משפחתו נהרגו. כולם נשלחו יחד איתו למחנה. ובעיניו ראה כיצד הלכו לכבשן והפכו לעשן ולאפר.
רק תקוה אחת נשארה לו: כאשר הלכו כל אנשי העיירה למחנה המוות, הצליח להגניב את יוסלה בנו הקטן אל מחוץ לגטו, אל "הצד הגויי" של העיירה.מי יודע- חשב רב לייזר- אולי חי הילד...אולי הוא חי...
צריך לחפש אותו. אבל איך מחפשים? ואיפה?
הלך רב לייזר וחזר לצ'נסטחוב. הוא התחפש לקבצן פושט יד, כדי שלא יכירו אותו הגויים אנשי צ'נסטחוב לבש רב לייזר בגדי איכרים, ואת פניו כיסה בכובע ישן, שירד עד עיניו. וכך הסתובב ברחובות ובשווקים של צ'נסטחוב. בכל פעם שהיה רואה ילד עובר בדרך- היה עומד ומביט בו. אולי בנו הוא? אולי זה יוסלה שלו? ...אך עברו ימים והילד איננו.
התחיל רב לייזר לשאול ולחקור בזהירות: האם הכיר מישהו את משפחת לייזר? ומה קרה לבני המשפחה?
סיפרו לו האנשים כי כל בני המשפחה יצאו מן הכפר ברכבות המוות. רק הילד הקטן נשאר כאן בכפר. אחר כך מסר אותו מישהו למנזר שיתחנך אצל הנזירים.
לאיזה מנזר נמסר הילד, ואיפה הוא היום- זאת לא ידע איש.
"הילד חי" חשב רב לייזר- ו"אני אציל אותו".

הלך רב לייזר ממנזר למנזר, ושאל על הילד שלו. אך הנזירים הכחישו הכל. מעולם לא ראו את הילד שלו. ומעולם לא דרך על סף המנזר תינוק מישראל.
רב לייזר ידע שהם משקרים. אך מה יכול לעשות?
הלך וקנה לו "קטרינקה" (תיבת מנגינות) , ובין שאר המנגינות שהכניס ל"קטרינקה" היה גם ניגון "כל נדרי".
קשר רב לייזר את התיבה אל גבו, והתחיל להסתובב בין בתים וחצרות. בכל מקום שראה ילדים – היה מעמיד את ה"קטרינקה" על רגליה והתחיל מסובב את הארכובה. מיד היו מתאספים עוד ועוד ילדים ועומדים לשמוע. וכאשר הם היו מביטים ושומעים – היה הוא עומד ובוחן את פניהם. במיוחד היה מביט בהם כאשר ניגנה התיבה את ניגון "כל נדרי": איזה ילד משתנים פניו? איזה ילד מתעורר בו פחד פתאום , או עצב או געגועים?
יום אחד כאשר ניגנה התיבה את מנגינת "כל נדרי" ניגש אליו אחד הכפריים ושאל בחשד: "ניגון עצוב זה , שאתה מנגן , מניין בא לך? האין זה אחד משיריהם של הז'ידים הארורים"?
"שיר זה הבאתי מסיביר" ענה לו לייזר- "שם כחל השירים עצובים הם".
נחה דעתו של הכפרי והלך משם.
וכך נדד רב לייזר מכפר לכפר מחצר לחצר וממנזר למנזר. כשיה מגיע למנזר, היה מתיישב בכיכר ומנגן שעה ארוכה, עד שכל ילדי המנזר היו יוצאים אליו, עומדים מסביב ומקשיבים. כאשר ראה ילד מתרגש בשעת ניגון כל נדרי – ידע כי מילדי ישראל הוא. וכאשר התפזרו כל הילדים, היה הולך אחרי אותו ילד , משוחח איתו, ומספר לו כי המלחמה נגמרה, הסכנה עברה, ועתה יכול הוא לשוב אל עמו.

שנה שלמה הסתובב לייזר עם הקטרינקה שלו בין המנזרים. הוא לא הניח אף מנזר בצ'נסטחוב ובסביבתה בלי נגינת הקטרינקה. הוא הצליח להציל עשרה תינוקות מישראל שהתחנכו במנזרים, והחזיר אותם לדת אבותיהם.
אך יוסלה לא היה ביניהם. הילד נעלם ועקבותיו אבדו.
בינתיים התחילו לחשוד בו . ראשי המנזרים פקדו לגרש אותו, ולא להרשות לו לנגן ליד המנזר. כבר היה איזה כפרי שקילל וירק... מישהו הרים אבן ואיים... רב לייזר לא יכול עוד להוסיף ולהסתובב בין המנזרים.
הרים רב לייזר את ידיו כלפי מעלה ואמר: ריבונו של עולם. אשתי וילדי עלו בעשן לשמים, ואני מסתובב כבר יותר משנה בין המנזרים לבקש את יוסלה ואינני מוצא. מעתה, אב הרחמים, מטיל אני עליך את המצוה לדאוג ליוסלה. שים עליו עין. שמור עליו יחד עם כל ילדי שיראל שאין להם דואג ואיש אינו יודע איפה הם.
לקח רב לייזר את "הקטרינקה" הניח אותה תחת האבנים של בית כנסת הרוס, ועלה לישראל.

אנשים שהגיעו מפולין מספרים כי מזמן לזמן היו שומעים מנגינות עצובות של ה"קטרינקה" פורצות מתוך האדמה. ובין הקולות אפשר היה להבחין במנגינת "כל נדרי".