|
א. סיפור הווי החיים
נושא בעלי המלאכה מעדות המזרח ודרך חייהם בעבר - מאד חשוב ומעניין ואני מבקש ללקט מעט מהפרטים, ולנסות להעבירם לציבור. אציין, כי על הווי החיים של בעלי מלאכה אלה מצאנו דברים אצל כמה וכמה מסופרי ירושלים וכותבי זיכרונותיה.
מקור חשוב לסיפורים אלה מצאתי בכתביו המרתקים והחשובים של סופר הווי עדות המזרח - ה' יעקב יהושע. יעקב יהושע הוא אביו של הסופר המפורסם – א.ב. יהושע.
יעקב יהושע חי בקרב בעלי מלאכה אלה - והעלה רבים מהפרטים בכתביו. הוא כינה את כתביו בשם – "ילדות בירושלים הישנה".
אבקש להוסיף כי תמיד הוקסמתי מדבריו ומתיאוריו המרתקים של הנוף האנושי וההווי של בעלי המלאכה אלה. הדברים עוברים כחוט השני בכל סיפור וסיפור.
הרביתי לקרוא בהם ולהתבשם מהדברים והייתי אומר, כי זו היתה כתיבה במיטבה.
הדברים שאני מביא להלן מתוך כתביו מתייחסים לתקופה של - השנים הראשונות של המאה שחלפה ועד שנות ה – 30.
בני העדה הספרדית בשכונות ירושלים ובירושלים העתיקה, היו אנשי עמל פשוטים שבזיעת אפם אכלו לחמם. הם קמו משנתם עם עלות השחר, ולאחר שהתפללו מנין ראשון באחד מבתי הכנסת המרובים שבשכונות ירושלים או בעיר העתיקה – הם פנו לעבודתם הקשה שנמשכה, ללא הפוגה, לעיתים עד צאת הכוכבים.
בשעות הערב, בהגיע זמן מנחה ומעריב, עמדו ופשטו מעליהם את בגדי העבודה, הסינרים המטולאים, וסרו שנית לבתי-הכנסת. רובם לא היו מומחים גדולים במלאכתם. ידעו את אשר ידעו תוך לימוד ממושך ו"הסתגלות" לעבודה עד שנמצאו מתאימים לה. הפועלים עבדו בתחילה בחינם - שתים שלש שנים - ולאחר מכן קבלו "בישליק" - מטבע תורקי קטן - אחד בשבוע. לבתיהם חזרו לאחר שקיעת החמה עייפים ורצוצים וישבו לסעוד סעודה דלה עם בני המשפחה.
נמצאו בעלי מלאכה צנועים שלא הסתפקו בחיי העולם הזה, אלא נרתמו גם למעשי חסד עם המתים וכי יש לך מצווה גדולה ממצוות רחיצת מתים והלוויתם לבית עולמם... זהו חסד של אמת.
ב. סדנאותיהם של בעלי המלאכה
סדנאותיהם של בעלי מלאכה אלה, היו מפוזרים ברחוב היהודים שבעיר העתיקה וכן ברובעים המוסלמים והנוצרים ועד שערי - "הקבר הקדוש"
הגיעו.במקום זה לא דרכה רגל יהודי מאז ומעולם.
דלות וחשוכות היו הסדנאות ברחוב היהודי. בעלי המלאכה עשו את עבודתם לאור אשנב קטן שבתקרה במשך היום ולאורן של מנורות נפט בשעות הערב. האויר בהן היה דחוס.
מתוכן יכלו לעקוב אחרי כל המתרחש ברחוב שהחנויות היו חלק ממנו. בעלי המלאכה לא הרגישו עצמם בודדים בעשותם את עבודתם. משעות הבוקר ועד הערב היו יוצאים ובאים חברים וידידים, יושבים על דרגש קטן בפתח החנות, ומנהלים עמהם שיחות מעניני היום. גם הרבנים נהגו לצאת ולבקר בחנויות כדי לחטוף שיחה מעניני היום.
ג. בעלי המלאכה המוסלמים
בקרב המוסלמים לא היו בעלי מלאכה מרובים בעבר. בעיניהם היה מעמד בעלי המלאכה נחות מעט. הם ביכרו להמצא ב"סראיה" – במשרדי הממשלה – ולא על סדן העבודה.
עם זאת מצויים היו ספרים ערבים ששימשו גם כמוהלים בקרב בני עדתם. אך יש להוציא מן הכלל את הבנאים הערבים אשר הקימו בירושלים את המנזרים הנוצרים ובתי המחסה היהודיים. אך אלה היו רובם מבני הכפרים שבסביבות ירושלים.
אך כיום כשאנו יורדים לסימטאות העיר העתיקה והשווקים – נוכחים לדעת כי יש מספר ניכר של בעלי מלאכה ערבים העוסקים בחנויותיהם במלאכתם. לרוב מדובר בסנדלרים וחייטים. מאידך יש לציין כי כיום פועלי הבנין ופועלי הנקיון - הם בעיקר מהאוכלסיה הערבית – הבאים לעבוד בבתינו - ובשכונותינו.
ד. הטלאות ותיקונים של בגדים
מרבית המלאכות שעסקו בעלי המלאכה היהודים ברוב ימות השנה היו הטלאות ותיקונים לסוגיהם השונים. כמו כן פחחים חייטים, סנדלרים וזגגים. החייטים עסקו בהפיכתו של מעיל ישן ובלוי, לצידו השני. אותו מעיל שכבר לבשו הסבא, ואחר כך בנו, ועתה נמצא ראוי לנכד. הסנדלרים היו מרכיבים סוליה על גבי סוליה והיו מדביקים לנעליים טלאי עור משומש מפנים ומאחור כדי שיחזיקו מעמד לפחות - עד חג הפסח או סוכות.
כגברים כן הנשים - היינו התופרות - עסקו בהתקנת שמלותיה של הסבתא לבתה ואת שמלת הבת הנשואה לבנותיה שלה.
כך בצורה סטואית וחרישית – ומתוך צנעה רבה הם חיו – את חייהם הלא כל כך קלים – בדירותיהם הדלות בעיר העתיקה ובשכונות ירושלים.
|