סיפורי ירושלים חלק רביעי

  טו. זכרונות ורשמים מתפילתו של החזן המפורסם זבולון קברטין בביכנ"ס ה"חורבה" בעיר העתיקה 
                
                מסיפורי איש ירושלים - ר' אברהם דינוביץ ז"ל
 
אחד היהודים הירושלמים המיוחדים שהכרתי במהלך עבודתי בעבר היה ר' אברהם דינוביץ.
ר' אברהם, מלבד כללי הישרות שנהג בהם בקשריו עם אנשים הוא היה גם מאלה שלהם סיפורים ירושלמיים למכביר. מידי פעם כשהיה נפגש אתי היה לו תמיד מה לספר והיה שוהה אתי ומספר לי סיפור לדוגמא. לעיתים הוא היה מביא לי גם חומר מעניין בכתב. וכאן אציין שבסך הכל בימי חייו הוא מסר לי הרבה חומר חשוב בכתב – שגם אני וגם אנשים שמסרתי להם את החומר הפקנו תועלת מרובה מהם – וגם עירנו ירושלים – התברכה מסיפוריו.
אך כאן אציין פרט חשוב שחשיבותו של ר' אברהם היא גם בגלל יחוסו והכונה היא לאימו שידועה היתה במעשיה הטובים עבור הציבור ואפיה המיוחד – ושמה הלך לפניה. שם אמו היה גיטל דינוביץ. מפורסמת היתה גיטל דינוביץ בעיר העתיקה – בגלל מעשיה בעבר בעיר העתיקה.
גיטל היתה חנות מכולת – בעבר בעיר העתיקה החנות שכנה על יד בית הכנסת הרמב"ן, והמדובר הוא על שנות ה – 20 וה – 30 של המאה שחלפה.
בשנות מלחמת העולם הראשונה 1914- 1918 היו מאד קשות ליהודי ירושלים. לא היה אז ממש מה לאכול, והרבה אנשים מתו מרעב ממש.
איתרע המזל שלגיטל נשארו באותם זמנים מצרכי מזון בכמות ניכרת - בחנותה הקטנה שלה. לרוב, היו סוחרי ירושלים הרגילים מנצים את המצב והיו מעלים את מחירי המצרכים החיוניים שהיו ברשותם כדי להוסיף ריווחיהם, ותושבי ירושלים – מחוסר ברירה היו משלמים את מה שהתבקשו.
אך לעומתם - הגב' גיטל דינוביץ לא נהגה כך. היא מכרה את המצרכים שברשותה – לירושלמים הרעבים – במחיר הרגיל, ולא רצתה לנצל את המצב. סיפורים אלה על גיטל עברו מפה לפה. לא פלא לפיכך הדבר שאחרי הרבה שנים - ולאחר פטירתה - עירית ירושלים מצאה לנכון לקרוא על שמה רחוב בירושלם הבירה.
הנה כשעוברים את שוק "מחנה יהודה" בימינו – והולכים מערבה, אפשר לראות באחת השכונות הותיקות – הנקראת "אהל שלמה" רחוב הנושא השם - "רחוב גיטל דינוביץ".
בנה של גיטל -  אברהם דינוביץ, מיקירי ירושלים היה. בכל השנים שהכרתיו – גם בשעה שהגיע לזיקנה - היה מגיע למקום עבודתי - וכל פעם היה סיפור חדש בפיו. אך לא רק זאת אלא היה גם מביא דברים – בכתב.. כיון שהוא הכיר את חולשתי לגבי סיפורי ירושלים - הוא היה מביא לי רשימות כתובות, בין דברים משל סופרים, ובין דברים שכתב בעצמו.
והנה עתה להלן מביא אני את אחד הסיפורים היפים שמסר לי.
סיפור הדברים קשור לביקורו של החזן המפורסם – זבולון קברטין בירושלים. חזן זה נשא תפילה בשנות ה – 30 של המאה שחלפה בבית הכנסת ה"חורבה" שבעיר העתיקה.
 
בפעם אחרת באותן שנים הגיע לארץ החזן זבולון קברטין, וערך קונצרט חזנות ב"מגדל דוד" שבו השתתפו מסלתה ושמנה של ירושלים דאז, ובו היה נוכח גם מושל ירושלים – הבריטי – מר קיטרוטש. מר קברטין התחיל בקטע הראשון שלו בתפילת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב..". מר קברטין סלסל והאריך במיחד במילים "ותשכון בתוכה".. אשר לאחר מכן התלוצץ הפיליטוניסט – מר ישעיהו קרניאל והוא כתב בעיתון "דאר היום", שהיה מגיש פיליטון בכל ערב שבת תחת 
                                            הכותר - "מבעד למסוה" – וכתב שם כי היות ועסקן הציבור המפורסם מר מנחם אוסישקין היה בין הנוכחים לכן ולכבודו האריך במילים הללו שהיו דומים כאילו היה מדגיש שאוסישקין נמצא בתוכה. לאחר מכן התקיימה תפילה חגיגית ברוב פאר והדר בבית הכנסת הגדול אשר ב"חורבת רבי יהודה החסיד- ביום ראשון של חג הסוכות, אשר הכניסה היתה בכרטיסים שנמכרו מראש בערב החג. השתתפו גם כאן מסלתה ושמנה של ירושלים, בנוכחות הרבנים הראשיים. בית הכנסת היה מלא מפה לפה והחזן עבר לפני התיבה בלויית מקהלת משוררים בניצוחו של החזן ר' זלמן ריבלין, ואחרי חזרת הש"ץ של תפילת שחרית ואמירת ההלל שהיה להפליא, עלו אל ארון הקודש להוצאת ספרי התורה לקריאת התורה.
לארון הקודש היו צריכים לעלות 12 מדרגות ובגלל  יופיו והדרו של הארון אביא כמה פרטים עליו, שכתבו חוקרי ירושלים בעבר. ארון קודש זה הותקן בבית הכנסת עוד בשנת תרכ"ה – 1865 והיה נהדר למראה. הוא הובא מבית הכנסת ניקולאיב אשר בעיר חרסון שברוסיה. עשוי היה מעשה ידי אמן חרש וחושב בחרושת עץ, ועליהם פיתוחי ציצים ופרחים וענפי הוד נחפז בירקרק חרוץ, וגם הפרוכת רקומה בשלל צבעים.        
באותה שבת עלו לארון - להוצאת ספרי התורה – ששה אנשים – אשר הראשון בהם היה הגבאי ר' ירחמיאל אמדורסקי, והחזן קברטין ועוד ארבעה אנשים מכובדים, שכובדו בפתיחת הארון והלבשת הרימונים והכתרים. הרושם היה יפה ומכובד לקהל, שהסתכל עליהם מלמטה. והנה התחיל החזן בקולו האדיר את תפילת, "ויהי בנסוע הארון..." ומגיע לשיאו בתפילת "רבונו של עולם.." – היצירה הידועה שלו ששבה את לב קהל המתפללים ואחדים מהם אף הוזילו דמעות, והיה קוריוז שכומר יוני מהסביבה היה נוהג לבא לבית הכנסת בשבתות להשקיף על התפילה והיה מתישב בפינה אשר בכניסה לבית הכנסת. הפעל גם הוא הוזיל דמעות, בשמעו את התפילה הזאת. יש אומרים שהוא היה מומר ולכן התגעגע לאוירה הזו, וזה משך אותו לבית הכנסת.
התפילה הזאת השאירה רושם עצום על קהל המתפללים וזמן רב לאחר מכן דברו על כך.       
באחד הימים הוא בא למקום עבודתי נודע לי כי ר' אברהם הלך לעולמו וחשבתי שהוא בטח
ובגלל גם באה גם לו בגלל רעבר לקח עמו הרבה סיפורים שלא הספיק לספר.
                            
                       טז. הנגר הירושלמי – "יבנה המקדש"
 
איש מופלא התהלך בירושלים, כמעט דמות אגדית, שהיה מכונה בפי אנשי ירושלים – "יבנה המקדש" או בקיצור – "יבנה..". על איש מסתורי זה נתרקמו הרבה סיפורים ואגדות. שמו האמיתי היה יוסף כהן והוא היה נגר במקצועו. הוא היה בנו של האופה הירושלמי – ר' ברוך הכהן רוזנטאל, שהירבה בעשיית חסד וצדקה והתמסר במיוחד להצלת ילדים מהמיסיון.
ולמה נקרא ר' יוסף כהן בשם "יבנה המקדש"? משום מעשה שהיה. בימי השלטון התורקי – במלחמת העולם הראשונה, הכריזה הממשלה על צו גיוס לצבא. רבים היו המשתמטים, כי ידוע היה שהצבא התורכי עזוב ומוזנח, החיילים לובשים בגדים קרועים ובלואים, חיים בתנאים בלתי היגיניים, בחוסר מזון, סובלים יסורי תחלואה וכפן. היהודים העשירים היו פודים את עצמם בפדיון כסף וקיבלו תעודת שיחרור מהצבא. אך לא כן מחוסרי האמצעים, אלה התחבאו מעין השלטון ורק מעטים מהם הלכו לצבא מרצונם הטוב. ר' יוסף כהן היה אחד מהמעטים האלה שהלכו והתגייסו מרצונם הטוב. השלטון ידע על המשתמטים ושלח ציידים לרחובות הערים לצוד את המתחמקים וכל מי שנתפס ל"פרר", היינו לצבא, נשלח אל ה"קישלה". באותו יום שר' יוסף כהן התגייס נשלח אף הוא ל"קישלה". בבואו לשם מצא ר' יוסף את האולם מלא יהודים שנתפסו ופניהם קודרות. הם ישבו שרויים בדאגה, עצובים ונכאים, אז נתעורר ר' יוסף, פנה אליהם ואמר: "אחים מאמינים בני מאמינים, על מה תעצבו, קוו לקדוש-ברוך-הוא וביטחו בו. אל יפול רוחכם, 
                                           
בואו ונשיר יחדיו: "יבנה המקדש, עיר ציון תמלא ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה". הוא שר בהתלהבות ומגביר קולו וקורא וחוזר וקורא "יבנה המקדש, אי אי יבנה המקדש". וראה זה פלא: אט אט הלהיב את היהודים הדואגים וכולם החזיקו אחריו ושרו "יבנה המקדש" והיתה השירה אדירה, שירה מתוך דבקות ואמונה. ומאז קראו לר' יוסף –"יבנה המקדש". וכשפנה איש או אשה אל השכונה בה היה גר ר' יוסף, ושאלו על מקום מגוריו של ר 'יוסף כהן, איש לא ידע להשיב, אך כששאלו איפה גר – "יבנה המקדש" היה כל ילד יודע להשיב: "כן, פה הוא גר, אחרי הבית השלישי מכאן".
"יבנה המקדש, היה נגר על פי מקצועו בילדותו למד בתלמוד תורה "עץ חיים". את אהבתו לעשות חסד וצדקה, ירש מאביו האופה ר' ברוך צבי. בארבע מצוות היה מדקדק במיוחד ר' יוסף הנגר ודבק בהם: "ביקור חולים, הכנסת כלה, לווית המת והצלת ילדים מהמיסיון". כל הזוגות בירושלים ההולכים להנשא ובידם אין פרוטה,ידעו שיש כתובת "יבנה המקדש" הדואג להכנסת כלה. הוא היה איש ירא שמים, זהיר במצוות, והיה מתפאר במקצועו כנגר. לפי אפיו היה "יבנה המקדש" נוח לבריות וחביב עליהם. היה אוהב שלום ורודף שלום, והיה נוהג בבואו להשלים בין שכנים נצים, או בריב שפרץ בין איש לאשתו, לומר להם ביידיש: "יבנה המקדש זאל זיין..", ומיד כיסה חיוך כל פנים וצייתו לדבריו.
בשנות חייו האחרונות, סגר את הנגריה שלו וישב ולומד בלילות בבית הכנסת הגדול בבית ישראל הישנה וביום – בבית הכנסת הגדול במאה שערים. בשנותיו אלו שימש ר' יוסף כ"רופא" וטיפל באנשים מחוסרי-אמצעים שנקעו רגל או יד, שלא על מנת לקבל פרס. הדבר נתפרסם ורבים פנו אליו ביום ובלילה מכל רחבי-הארץ.
כשהיה זקן וחלש ובני ביתו תבעו ממנו שיחדל מלקבל חולים, היה ממשיך לרפא אותם בחשאי, היה מקבל את כתובותיהם והיה מכתת רגליו מבית לבית כדי להקל על יסורי החולים ולהחזיר את הרגל או היד שנקעו, למקומן. כשהיה יוצא מביתו לערוך תיקון חצות בבית הכנסת ופגשוהו אנשים בדרכו וסיפרו לו על מקרה של נקלע ועל יסוריו של האדם שנפגע, היה הולך ראשונה לבית החולה, באמרו ששחרור חולה מיסוריו קודם לבית הכנסת.
"יבנה המקדש" – כך קראו לו לר' יוסף כהן, הנגר הירושלמי, עד יום מותו. וכך היה חותם על מכתבים ושטרות – "יוסף כהן, יבנה המקדש".
           
                             יז.ר' שלום "תהילים זאגער"            
 
ר' שלום "תהילים זאגער" היה חייט לפי מקצועו, והיה עומד בראש החברה – "מגידי תהילים" בירושלים של פעם. הוא גם ייסד את החברה וקיבל על ידה את שמו – "מגיד התהילים". בעל קול יפה ונעים היה, והיה מעורר את יהודי ירושלים לעבודת הבורא, בקולו החזק. לילה לילה, שעתיים אחרי חצות, במשך עשרות שנים היה עושה את מלאכתו. גם הגשם והקור לא הפריעו בעדו אף לילה אחד מלמלא שליחות זו. ואלה היו בערך דבריו וקריאותיו, שעודם מצלצלים באזנינו עד היום. 
עד מתי עצל תשכב ?
 הווי רץ כצבי וגיבור כארי
 לעשות רצון בוראי !
 שטייט אויף, שטייט אויף
לעבודת הבורא יתברך שמו.
                        
ר' שלום לא השאיר אף רחוב או סימטה היותר קטנה בעיר העתיקה שיהוד גר בהם, שלא יעורר את הישנים בקולו הערב והנעים.גם הערבים היו נהנים לשמוע את קולו הרווי צער והשתפכות נפש הבוקע את דממת הלילה והיו מעריצים אותו על כך ואיש לא העיז לפגוע בו בעברו יחידי בלילות אפלה בסמטאותיהם.
 
לר' שלום היה "שטיבל" (בית קטן לתפילה) מיוחד בחורבת ר' יהודה החסיד, מיד בכניסה לחצר, מתחת לישיבת – "עץ חיים". שם היה מתפלל ו"השטיבל" נקרא על שמו. ב"שטיבל" זה היו מתפללים השוחטים, שהרב שמואל סלנט – רבה של ירושלים – התיר להם להתפלל 55 רגעים לפני הנץ החמה, כדי שיוכלו ללכת לבית המטבחיים – לעבודתם – בהשכמת הבוקר.
 
לאחר תפילת ותיקין היה סובב בבית הכנסת הגדול (ה"חורבה") ובבית המדרש "מנחם ציון" ובביהמ"ד "שערי ציון" (דער נייער מדרש) ובשטיבלאך בכל המנינים ב"קופה" של צדקה בעת תפילת "אשרי ובא לציון" וההכנסה מהתרומות היתה מוקדשת לדייני הבד"ץ ול"ספרא דדיינא" שמשכורתם היתה זעומה מאד. תרומות אלו היו מספיקות כדי הוספה של 15 גרוש לכל דיין לחודש. ומעניין כי ביום מותו, לאחר שלרגל חליו לא הספיק לשלם את ההוספה לדיינים – הופיע באותו יום מאמר בעיתון "המוריה", בקשר למשכורת הדלה של הדיינים.
 
ר' שלום זה שכר על חשבונו חצר ברחוב המיידאן, הידועה גם בשם "גאזלאנעס חצר" – כבית בשביל אנשים - "עזובים ונאספים".., שהיו חולים, והאכיל אותם וטיפל בהם - בנקיון גופם ובחיזוקם. הוא עסק תמיד בעניני "חברי המעמד" – דהיינו אנשים שעוסקים בתפילות של "תיקון חצות", וצרכי ציבור חיוניים, וכן הכנת משקה של "תה" לעניי העיר.וזה עניין התה. תה היה עדיין דבר שבמותרות, והיה נמכר במיוחד על ידי הסוחר המפורסם - בן ציון בויסקר – אביהם של האחים זילברשטיין – והיה נמכר בעיקר בשביל חולים, והיה נמכר ב"דרהמים" (עשיריות של גרמים).
התה הרגיל שעשה היה מתאנים יבשות. ור' שלום היה מעמיד דוד גדול על גבי עצים מיובשים ומרתיח את המים ולאחר הרתיחה היה זורק בהם את התאנים היבשות, וכל חכמי הישיבה והזקנים היו באים בכוסותיהם ושואבים ממי התה והיו מבלים זמנם בשיחה עד שחוזרים לתלמודם, ומכאן באה הדרישה לאסוף זקנים אלה לבתי מחסה, שיבלו שם את שארית ימיהם.
 
ר' שלום נפטר בשנת תרע"ב, בגיל 107 שנים.
 
                           יח. ר' אפרים קאלכער - הסייד
 
ומעניין כי לאחר מותו של ר' שלום "תילים זאגער" – המשיך בנו ר' אפרים קאלכער (הסייד) – במילוי מסורתו ומנהגו - של האבא. גם הוא היה מעורר ישנים לעבודת הבורא. היה מסובב בכל העיר החדשה, החל ממאה שערים ועד השכונות היותר רחוקות ומזמר לו בניגונו של אביו והד קולו היה משתפך בדממת הלילה ומרווה גם את נפש אלה שנשארו במיטותיהם ולא קמו לעבודת הבורא.
כמו לאביו, כן היה גם לר' אפרים "שטיבל"  שלו ועל שמו בתוך בתי המדרשות הקטנים שבשכ' "מאה שערים".
 
                                    כמו לאביו, כן היה גם לר' אפרים "שטיבל" שלו ועל שמו בתוך בתי המדרשות הקטנים שבמאה שערים. מת ערירי ולא השאיר אחריו יורש שימשיך לעורר ישרים ושירת הדמי באמצע נפסקה.
 
                    יט. ר' שלום "תהילים זאגער" – (גירסא שניה)           
 
ישנה גירסא נוספת ומענינת על אישיותו המהמהמת של היהודי הירושלמי - ר' שלום "תהילים זאגער" והיא סופרה על ידי אחת ההיסטריוניות החשובות של ירושלים - והיא הגב' שושנה הלוי. הגב' ש. הלוי עבדה רב ימיה בספריה הלאומית שע"י האוניברסיטה העברית, ודרכה ותחת ידיה – אפשר להגיד בהחלט - כל הספרים הקשורים ונוגעים לתולדותיה וסיפור אישיה של ירושלים.
ולאור חשיבות הדברים שנכתבו - נאמץ אכן את סיפורה על - אישיות מרתקת זו – שנצנצה ככוכב בשמיה של ירושלים - במאה ה – 19 והוא אותו האיש שקראו לו בירושלים – "ר' שלום "תהילים זאגער".
 
"בהגיעו לירושלים עוד בשנת תקפ"ט (1829), איש לא ידע מניין הוא בא. מן העולם הגדול, נהג להשיב לשואליו. גבה-קומה ורחב גרם היה. מיצה את החיים עד תומם. ערב אחד הלך לישון ולא קם. זקני ירושלים סיפרו, שבן מאה ושבע היה במותו ועוד הם סיפרו, שמעולם לא חלה, אף
שנהג בניגוד הפוך לכללי הנהגת הבריאות של הרמב"ם. הוא הירבה באכילת בצלים ושומים. אכל דגים ושתה מים לסירוגין. יצא אל צינת הלילה להעיר ישנים אחרי שמילא את כריסו ברותחים ממש. נשא וגירש נשים רבות כל כך בזו אחר זו, עד שבעצמו לא זכר מספרן ועוד כיוצא באלה.
את עולמו קנה בירושלים בל"ג בעומר תרכ"ב (1862), שאז יצאו יהודי העיר בהמוניהם לחוג בשירות ותשבחות את חנוכת בניין התלמוד-תורה שבחצר רי יהודה החסיד. אחרי ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה", פתחו כולם בשירה... "כי רצו עבדיך את אבניה בלהט כזה, שכמותו לא נשמע בירושלים מאז החורבן.ההתלהבות הגיעה לשיאה כאשר נשמעה לפתע שאגת ארי - "הריעו לאלהים כל הארץ זמרו כבוד שמו". כל העם קפא על עמדו, וכל העיניים הופנו אל בעל הקול שלא מן העולם הזה, אל ר' שלום, שכן היה לו, אוזן לא שמעה מאז אותו יום לא פסקו אנשי ירושלים מחבבו, שראו בשירתו בת-קול לשירת המלאכים בהללם יה. אף הוא היה אומר "אם אזכה, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשותני מיתר בכנורו של דוד". מעתה לא היתה שמחה בירושלים שר' שלום לא נתבקש לכבדה בקולו, ולא נפטר גדול בישראל, שר' שלום לא הכריז על שעת הלוויתו – "גייט צו דער לווייה פול הרב הגאון... "ישישות בנות העיר העתיקה" עודן מוחות דמעה מעיניהם לזכר קריאה שוברת-לב זו של ר' שלום. המדפיס הירושלמי, ר' יודא אהרון ווייס, היה מרבה לספר על הכרוז ר' שלום. ביחוד בשבת האחרונה לחייו של הגרי"ל דיסקין בחצות ליל-שבת. בעוד הכל ישנים שנת-ישרים, נשמע פתאום קולו של ר' שלום מקצה העיר ועד קצה, כשהדים ובנות-קול עונים לעומתו.. "רייסט טויערן און בעט פאר דעם צדיק הגאון וכ'ו וכ'ו" מיד קמו כאיש אחד נשים וגברים ומיהרו לבתי כנסת ולבתי-מדרש לבקש רחמים על הצדיק. עם צאת השבת, ניצחו אראלים את המצוקים ונשמתו יצאה בטהרה. למחרת הבוקר יצא ר' שלום לרחובותיה של העיר והכריז בפקודת הרבנים על ביטול מלאכה ועל מועד ההלוויה, על "כל מי שחפץ לגעת במיטת המת – עליו לטבול תחילה וכל מי ששולח ילדיו אל בית הספר – אל יגע במיטת המת". הלבבות נמסו בהישמע קולו של ר' שלום.
                                          
כשהוקמה חצר ר' יהודה חסיד מחדש, ובנין בית הכנסת הגדול והמפואר "החורבה" הושלם – נערכה ביום כ"ד באלול תרכ"ד (1864) חנוכת הבית ברוב פאר והדר, בה לקח חלק חשוב ר' שלום בשירתו. עד להתלהבות שאחזה ביהודי ירושלים נמצא בעיתון "המגיד" "מי בכל אחינו כל יושבי תבל ושוכני ארץ תערכו החדוה הנשגבה בעת אשר נברך בליל התקדש ראש השנה: "ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". מאז קנה לו ר' שלום שביתה בחצר ר' יהודה החסיד בתוך
 אחד ה"פלושים" (המעברים) שמשני צדי מסדרון בית הכנסת הגדול. החזיק בגדים ישנים שסחר בהם. פרווה ישנה, קפטני-משי צבעוניים, קפוטה רבנית מאטלס או שטריימל ישן. ר' שלום היה מתקנם ומחדשם. ואף כי בין החייטים המצוינים לא היה. מכל מקום מקום ידעו אנשי ירושלים החוזרים אחרי "אלטע זאכען" שסחורה מעין זו כדי לקנות רק אצלו. אותו פלוש עצמי שימש גם מקום ישיבתו של בית-הדין הירושלמי. ואף – על פי שר' שלום היה נכנס ויוצא בשעת דיוניהם לרגל "מסחרו" – לא מחו בידו מעולם. כי רבות זכויותיו של ר' שלום ב"חורבה".
 
נוהג מעניין ומיוחד היה נוהג "ר' שלום תהילים זאגער", ועל כך סיפרו רבות אנשי ירושלים, והללוהו מאד. מדי יום, בשעות הערב, היה ר' שלום עוטף היטב, בצעיף את ראשו וצווארו, והיה יוצא לסמטאותיה של ירושלים, להעיר ישנים לעבודת הבורא, כשבידו האחת פנס ובידו השניה
מקל והיה עובר וקורא בקול מרעיד לבבות: "שטייט אויף, שטייט אויף לעבודת הבורא יתברך שמו. הוי רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון בוראו". ובין קריאה לקריאה הוא שופך נפשו במנגינה ערבה, אשר על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם, ועל ידה יכולים להחיות
מתים. על כך אמרו אנשי ירושלים, כי כנור צפון בלבו פנימה, וכיון שמגיע חצות-לילה – רוח הקודש מנשבת בו והוא מנגן מאליו.
והיה ר' שלום עובר מסימטה לסימטה ומרחוב לרחוב להעיר ישנים, אף לאלה מרחובות העיר שרוב יושביהם מוסלמים, ואין מוחה בידו שמפריע שנתם, כי גם לאוזנם ערבה שירתו. והוא נחשב קדוש בעיניהם ואז נדלקים כמאליהם בזה אחר זה, אורות קלושים בבתי ירושלים. ודמויות-צלליות חולפות בסימטאותיה. וכולם פניהם לבתי הכנסת, עד כי מלאה העיר קול תפילה, שכן ר' שלום וועקער (מעורר) מעיר – מי לא יקום.
בלילות-שבת שאין פנס בידו, סובב הולך ר' שלום בסימטאותיה האפלות של ירושלים, וכמו במטה- קסמים שובה אף את לבם של הכלבים הרעבים העטים על שלל העצמות שהושלכו לרחוב מבתי האטליז, ואינם מניחים לאיש לעבור. עם ר' שלום הם משלימים, ואך נשמע קולו – מיד הם מקיפים אותו כשומרים נאמנים ומלווים אותו עד לסימטה הבאה. שם מוסרים אותו לידי חבריהם הכלבים מן הרחוב השני, וכן הלאה.
 
מספרים על ר' בנימין זאב, בנו של ר' יעקב ספיר, שאמר פעם לר' שלום: הרי לך פסוק מפורש עליך, "ושמתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" כאשר שלום וועט ליגן אין דער ערד, כלומר – יקבר – "ושכבתם ואין מחריד"... השיב ר' שלום מיניה וביה – "וכי לא נאמר – וירש את שדה אפרים?" ואכן, אחרי מותו המשיך – אפרים שהיה בנו להעיר בקולו הערב את הישנים בירושלים.
 
עיסוקיו של ר' שלום בחצר החורבה, היו גם בשטח אחר לגמרי, ועל כך כונה כפי שכונה – "תהילים זאגער". בערבי שבתות וימים טובים, כשההורים המבוגרים היו עסוקים וטרודים בהכנות לשבת או חג, היה ר' שלום אוסף את כל הילדים והתינוקות של בית רבן ומושכם לבית המדרש לאמירת תהילים, ותוך כדי כך, היה מחלק להם דברי מתיקה – סוכריות וכל מיני מגדים.
                                         
אך משהגיעה שבת או יום טוב, היה לובש חשיבות, ובפינה אחת מפינות בית הכנסת הגדול היה מקהיל סביבו המוני ילדים ומנעים עמם מזמורי-תהילים להנאתם של יושבי ירושלים.                                       
 
ועוד עסק היה לו לר' שלום בחצר ה"חורבה", הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. מספרים, שבחדרו הדל נמצא מלאי גדול של "כתובות", על כל צרה שלא תבוא...כשנשא את האישה השביעית, נקמו בו אנשי ירושלים והדביקו לו את הכנוי ..."כל מקדש שביעי"..
הוא האריך ימים ואף פעם לא חלה ובהיותו בן מאה ושבע שנים, בתחילת שנת תרע"ב (1912), כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם. ועל ירושלים ירדה עצבות שלא ידעה כמותה, נשים לאין ספור התייפחו, ולא היה איש בירושלים ששפתיו לא דובבו.."חבל על דאבדין.."...אפסו אלומות האור שנשתלחו מפנסו של ר' שלום והרקידו צללים בסמטאותיה האפלות, הנמות של ירושלים. נדם הקול שהעיר ישנים לעבודת הבורא...   
 
         כ. איש ירושלים - ר' אליקום געציל כהן - והשר משה מונטיפיורי
 
הפעם אספר סיפור היסטורי שהוא לדעתי בעל ערך רב מבחינה היסטורית והסיפור שאפרט להלן סופר לי על ידי איש ירושלים יקר. אגב כך אני אביא לפירסום מסמך כעל ערך היסטורי חשוב.
 
לפני למעלה מעשרים שנה - בחודש שבט שנת תש"ן = פברואר 1990, היתה לי שיחה מענינת עם יהודי יקר שהכרתיו - משך מספר שנים והמדובר בר' אליקום געצל כהן.
ר' אליקום סיפר לי כמה וכמה דברים על סבו שהיה לו אותו השם כמו לו דהיינו "אליקים געציל"  ר' אליקום הכרתי כחבר וכעובד במסגרת בית הכנסת "ישורון" בירושלים - בו הוא שימש כגזבר של בית הכנסת. ר' אליקום ז"ל היה איש מאד סימפטי וניתן לכנותו "ירושלמי אסלי" – דהיינו איש ותיק  מלפני מספר דורות. ר' אליקום ידע שאני עוסק – בחקר תולדותיה של ירושלים ובמיוחד בתולדות הישוב היהודי, רצה שהדברים יגיעו לפירסום דרכי.
ראשית מתנצל אני שזה לקח הרבה זמן שהדברים יפורסמו ברבים, אך הנה זכיתי וזכה גם הציבור של "ניב ירושלים" שהדברים אכן סוף סוף מתפרסמים.
 
בתחילה הג בפני צילום של מסמך, ומיד ראיתי כי המדובר במסמך חשוב וישן שכתבו לא פחות ולא יותר אלא ...השר יקר והמפורסם רבי - משה מונטיפיורי ז"ל.
המכתב נכתב בעברית ובכתב יד נאה במיוחד – ככתב יד של "סופר סת"ם" ובסוף המכתב יש חתימה מאד גדולה בלועזית – עם השם - "מוזס מונטיפיורי".
 
וכך החל ר' אליקום את סיפורו:
 
שם סבי היה כאמור – "ר' אליקים געצל כהן" ואני אכן נקרא - על שמו. סבי נולד בשנות ה – 50 של המאה ה – יט' - (המאה ה – 19). הוא היה במקצועו – "סופר סת"ם" – דהיינו היה כותב – "ספרים - ספרי תורה -  תפילין ומזוזות. בעיקר הוא היה כותב מגילות. הוא עלה לארץ יחד עם הוריו מרוסיה, והם גרו ב"בתי מחסה" שבירושלים העתיקה.
סבי היה כותב לרוב הרבה "מגילות אסתר", והיה שולח אותם לנדיבים בחו"ל, ומקבל מהם את התשלום.
 
                                    
בשנת תרמ"ד – 1884 הוא שלח "מגילת אסתר" שהוא כתב -  לשר משה מונטיפיורי. ואכן כהשר מ. מונטיפיורי קבל את המגילה מאליקום כהן הוא ענה לו במכתב יפה מאד בכתב יד – מיוחד. ובדברו אמר ל אליקום כהן כי הנה אני מוסר לך את צילום המכתב.
 
השר מ. מונטיפיורי שלח לו כתמורה עבור המגילה שלש לירות שטרלינג, ואת זה הוא כתב לו במכתב. אך המכתב הוא גם מכתב תודה  ובו כמובן דברי תודה מיוחדים לסבא. ר' אליקום הוסיף כי צילום מכתב זה נשמר על ידי כל הזמן. שסיפר לנו את הדברים - והוסיף ם כן, באותה הזדמנות, צילום מאותו מכתב.
ר' אליקום הוסיף כי סבו היה גם סוחר – ובין היתר, היה מתעסק במסחר במטבעות עתיקות. אחרי שר' אליקום געצל שלח את המגילה למונטיפיורי, וכשהוא בא לארץ, הוא נפגש עם ר' אליקום ושוחח אתו בנושא האהוב עליו  – "מטבעות עתיקות". הוא חפש אכן אדם שיהיה מומחה למטבעות, ומונטיפיורי התלהב מהאישיות של ר' אליקום ומהידע שלו בנושא.
לימים שלח מונטיפיורי את ר' אליקום ללמוד בגרמניה את "תורת הנומיסטיקה" (המטבעות), למשך שנתיים, והוא המשיך בקשרי מסחר אתו.
 
הסבא התגרש מאשתו הראשונה והתחתן עם אשה שניה. לימים חלה ר' אליקום, ונסע עם אשתו לצרכי רפוי - לעיר בירות. לדאבון הלב הוא נפטר בבירות ושם נקבר.
הנכד ר' אליקום כהן - הדובר אתנו - הוסיף כי הסבא חיבר ספר מחקרי על המטבעות ופירסם את הספר בשמו, וכן נשארו אתו מספר ניכר של מטבעות עתיקות.
איש ירושלים – ה' רפאלוביץ – שהיה גם כן מומחה וסוחר במטבעות, לקח מאשת הסבא את כתב היד של המחקר על מטבעות ופרסם ספר בשמו. כמו כן לקח מהאישה את המטבעות ותרם אותם בשמו ל"מוזיאון רוקפלר", ועל כך קבל מכתב תודה ממלך אנגליה...
כל אותו הסיפור המרתק על הסבא – סיפר לנו הנכד ר' אליקום כהן ביום יא' שבט תש"ן – שנת 1990.   
 
 
                       כא.שכונת "משכנות שאננים" בירושלים
              ר' שלמה עלבה מהמבורג – כלתה נפשו לעלות ארצה
 
מבוא
 
השר משה מונטיפיורי – העסקן הציבורי המפורסם בתולדות ישראל היה גם מבוניה החשובים של ירושלים. בין היתר הוא כידוע יזם את הקמת השכונה הראשונה של ירושלים מחוץ לחומות – היא שכונת "משכנות שאננים" שהוקמה בשנת - כת"ר – היא שנת 1860).
אחד מראשוני שכונה זו, היה - ר' שלמה עלבה שכפי שנראה עלה ארצה עוד בשנת התרי"ז (1857).
אך המיוחד באיש זה כי הוא עלה לירושלים עקב קשריו עם מ. מונטיפיורי - בכבודו ובעצמו, והעובדות בנידון הן כדלקמן.
שנים מעטות לפני הקמת "משכנות שאננים", עוד בשנת 1857, ביקש מונטיפיורי להקים בירושלים בית חרושת לאריגת בד, זאת כדי לסייע בכך לעניי ירושלים היהודים.
   חיפש לפיכך מ. מונטיפיורי, איש שיהיה מומחה במלאכת האריגה, ושירצה גם להגיע לירושלים,  אז כפי שנראה, נוצר הקשר בין מ. מונטיפיורי ור' שלמה עלבה, והפרטים בנידון הם מרתקים ביותר.
כדי להגיע למטרתו – בענין הקמת בית החרושת, פירסם מ. מונטיפיורי ב – 21 לנובמבר (5616) 1816 מודעה בשפה הגרמנית - בעיתון היהודי – "ישורון" - שיצא לאור בגרמניה. במודעה נאמר כי מ. מונטיפיורי מחפש בעל מלאכה – אורג בדים - בן הדת היהודית, שיהיה מוכן להגיע לירושלים כדי לעבוד בעבודה זו.    
 
וזה תרגומה של המודעה מגרמנית לעברית.
  "דרוש אורג, בן הדת היהודית, המבין לארוג.. כותנה במכונת אריגה, שישלח למקום עבודה בירושלים. מלבד ידע מקיף במקצועו, דרושות מן המועמד גם יכולת ללמד (את המקצוע) לצעירים, וכן הבנה בסיסית בעברית. מתאימים יפנו לחתומים מטה בצירוף מסמכים המעידים על אפיים ועל אורח חייהם הדתי.
 (חתום) - השר משה מונטיפיורי - לונדון - 21 נוב' 5616 (תרט"ז - 1816).
 
 שלמה עלבה
ר' שלמה עלבה - בן הר"ר נפתלי הרץ - גר בעיר המבורג שבגרמניה, על יד הנהר אלבה, כבר היתה מנהמת כיונה המבקשת לשוב אל קינה, אשר על כן המו מעיו מהתרגשות, בקוראו את המודעה בשפה הזו. וזה דבר המודעה של השר משה מונטיפיורי שהופיעה בעיתון.
ר' שלמה התרגש מאד בקראו את המודעה...."יד ה' בדבר! הנה זה, מתאים בדיוק
בשבילי!" חשב ר' שלמה בקוראו את המודעה. מיד הוא התישב לכתוב למפרסם המודעה כדי להציע את עצמו כמועמד לתפקיד.
ראשי קהילת המבורג חשבו על כך ומסרו בידו המלצה אל השר, כי לדבריהם אין ספק שאכן ר' שלמה הוא האיש המתאים ביותר לעבודה הנדרשת, ומה גם שיהודי ישר הוא וירא שמים.
 
לא ארכו הימים, ומכתב מאת מ. מונטיפיורי בדבר קבלתו לתפקיד הגיע אל ר' שלמה עלבה. מיד, ללא היסוס, הניח ר' שלמה את רכושו בעיר הגלות המבורג וארז את כל חפצי הקודש והספרים שלו, ויחד עם רעיתו הנאמנה, ושלשת ילדיהם יצאו לארץ הקדושה - בגיל ובשמחה.
 
ידע ר' שלמה את דלות היושבים בציון, על כן בטרם יצא מן העיר הציע לבני הקהילה לראותו כ"שליח מצוה", ולהעביר מנדבת ליבם "בעד אחינו בני ישראל היושבים בערי יהודה ובחוצות ירושלים".
                                             
ואכן ר' שלמה הכין מכתב פניה לבני הקהילה ובו הוא ביקש שיתרמו כדי לסייע לאנשי הישוב. ומענין בידינו צילום מכתב זה הכתוב בכתב יפה ומהודר, ככתב יד של סופר של כתבי הקודש. כותב הוא בלשון גרמנית אבל באותיות של כתב עברי, ומכליל במכתב מפתגמי חז"ל - נפלאים.    
 
וזה דבר המכתב של ר' שלמה.במכתב כלולים גם כמה פתגמים יפים - מדברי חז"ל, והמראים את קירבתו המרובה למורשת ישראל, וידיעותיו התורניות.
 
"נאך ירושלים עיר הקודש מיינע רייזע צו נעמען..." פירוש הדברים "...לירושלים עיה"ק אני מבקש לנסוע..." "וה' חשבה לטובה"...כל איש אשר ידבנו לבו.. בעד עמנו ובעד ערי אלקינו....שלוחי מצוה שאינם ניזוקים.....כן דברי המדבר בעד אחינו בני ישראל, היושבים בערי יהודה ובחוצות ירושלים.. כדי לזכות בו את הרבים.."
  
על מסעו של ר' שלמה עלבה לארץ הקודש סיפר נכדו ר' אהרון יהושע עלבה.
"כשיצא סבא שלמה לדרך, לעלות לארץ ישראל, ספינות הקיטור שירתו את הקהל הרחב, והספינה שטה לה על פי הרוח.והרוח נשבה לשם והוליכה את הספינה, אם באה ממערב, אזי היה מוליך ישר  לארץ הקודש". אף ר' שלמה ראה בזאת מעין נס, בכך שהגיע לארץ הקודש לאחר נסיעה של חצי שנה.בלבד.
 
חדשים מספר התארכה הנסיעה לארץ הקודש, אולם ל"חובבי ציון" שנקראו "דורשי ציון", נראתה נסיעה זו כקפיצת הדרך. על מה שהגיעום בנסיעתם, ידעו כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, וקבלו הדברים ובשמחה על כך שזכו להיות בארץ ישראל.
בהגיעם לעיר הקודש לא תמו היסורים, והאשה והילדים לא עמד להם כוחם עוד. הם נפטרו לעולמם בזה אחר זה, ור' שלמה נשאר ערירי. בבנין ירושלים מצא את נחמתו.
מיד עם הגיעו נתקבל – על ידי שליחי מ' מונטיפיורי - לעמוד בראש מפעל האריגה, כמומחה וכמנהל, ומאז דבק בו הכינוי - "ר' שלמה פבריקנט" (חרשתן). בית החרושת הוקם סמוך לאיזור בו הוקמה לימים שכ' "משכנות שאננים"
וכאן לסיום יסופר כי לימים כשנוסדה ונבנתה השכונה "משכנות שאננים" היה ר' שלמה מבוניה של השכונה. ולימים היה בנו המפורסם – מתתיהו עלבה – היה הוא מראשוני השכונה, ואחד העסקנים החשובים והמפורסמים שבה. כנויו של מתתיהו היה "מטעס" – בשפת היידיש.
וממשכנות שאננים עבר מתתיהו לשכונת – "מאה שערים". ואכן ב"מאה שערים" היה כנויו המפורסם והידוע –"מטעס" ולגביו יש בשכונה זו, הרבה סיפורים מיוחדים ומענינים. ועל כך בהמשך בפרק להלן.
                                                  
                    כב .סיפורי שמואל משיוף על שכונת "מאה שערים"
 
וכיון שעסקנו באיש החשוב הזה: ר' שלמה עלבה – פבריקנט – איש משכנות שאננים וכן ספרנו על בנו - מתתיהו (מטוס) עלבה, וצייננו גם כי המשפחה עברה לגור ממשכנות שאננים לשכ' "מאה שערים" – מצאנו לנכון להביא עוד סיפורים עליו, - שמצאנו במקורות נוספים. הסיפורים הם לשמחתנו מענינים  - אך לפעמים הם בלתי רגילים ומדובר על מ. עלבה בעת שעבר לגור ממשכנות שאננים למאה שערים.
 
המדובר בספר זכרונות שכתב איש ירושלים והעסקן הציבורי החשוב – שמאל מאיר מושיוף - שהיה פעיל מאד בתחילת המאה ה – 20.
אבות אבותיו של מאיר מושיוף התישבו בעבר הרחוק בעיר האבות – חברון. אך הדור הרביע מהם עברו לירושלים, והיה זה בשנות ה – 70 של המאה ה – 19. מ. מושיוף היה איש ציבור מובהק. הוא עבד במוסד הכספי - "קופת הלוואה וחסכון בירושלים. לימים הוא עבר להיות המנהל הכללי של "בית החולים לחולי נפש -  המפורסם בשמו "עזרת נשים" הקיים עד היום.
מאיר מושיוף כתב ספר זכרונות מרתק ביותר. את הספר הוא כתב בערוב ימיו והדברים הם מעין סיכום עבודת חייו. בין היתר גרה משפחתו בשכונת מאה שערים. מעניין הדבר - כשהמשפחה התגוררה ב"מאה שערים" בזמנו - היא לא היתה אז שכונה קנאית וחרדית – כמ בימינו.
האנשים בשכונה היו אז אנשי עמל ועבודה ואפשר לראות אותם  דוקא כמתחילי וראשוני "הישוב המשכילי החדש" בירושלים.
בין היתר כתב מ. משיוף פרק שקרא לו טיפוסים מיוחדים - בשכונת מאה שערים. ובפרק זה, הוא מביא סיפורים מיוחדים על אותו מתתיהו עלבע שעליו דברנו.
הוא מביא ומתאר כמה וכמה טיפוסים מיוחדים שהתגוררו אז בשכונה. כך למשל - זכורים היו לו שני אנשים שכינויים היה "יתרו",  האחד על שום שהיו לו שבעה שמות והשני על שום שהיו לו שבע בנות. וכאן כותב משיוף כי האיש שהיה בעל שבע שמות - הוא מתתיהו אלבע שכתבנו עליו לעיל – בנו של שלמה אלבע.
הוזכר כבר ששם המשפחה אלבע נובע מזה שמוצא המשפחה היה מהעיר המבורג בגרמניה ששכנה על גדות הנהר אלבע. אך יצויין, כי מלבד השם אלבע כפי שנאמר לעיל הוא נתכנה בירושלים גם בשם – "פבריקנט". מתתיהו היה הראשון שהכניס מכונות לייצור מרצפות מלט בירושלים. כמו כן הוא הביא לכאן מכונות מיוחדות לאפיית מצות. בתחילה לא ראו זאת רבנים בעין יפה, אבל מפני שהיה תלמיד חכם, ידע והצליח לשכנע אותם שכך האפיה יותר כשרה מאשר בעבודת כפיים. היה לו לאלבע כנוי נוסף – "בעל החצוצרה" וכל כך למה? כי היה נהוג ב"מאה שערים" שבערב שבת עם הדלקת נרות נהגו להכריז שזמן הדלקת נרות הגיע, ואילו הוא השיג חצוצרה וכשהיה תוקע בה – ידעה כל השכונה שהגיע זמן הדלקת הנרות.
כנוי אחר שהיה לו – "בעל ההדלקות" כי לשריפת ה"חמץ" – לפני פסח – התקין חצובה בעלת שלש רגלים ועליה היו שורפים "חמץ". הוא התקין גם "מתקן" ל"הדלקות" שהיו עורכים בימי ל"ג בעומר. 
 
מ. אלבע היה יהודי תלמיד- חכם ופיקח מאד, אך במידת מה מוזר בהליכותיו. כשהיה הולך לבית הכנסת להתפלל והיה פוגש בדרכו כאשה או להבדיל בכלב היה חוזר לביתו ושוב מתחיל ללכת מחדש לבית הכנס וכך יכול היה לחזור וללכת שלוש שעות עד שהגיע סוף סוף לבית הכנסת.
                                                
 
היהודי השני שקראו לו "יתרו" ב"מאה שערים" היה מאיר פיקרסקי. זאת כיון שהיה אב לשבע בנות. הוא היה יהודי זקן והיתה לו חנות לממכר קפה בשכונה, ושם במרתף היתה לו גם מכונה לעשיית סוכריות. הוא היה מוציא צורות שונות של סוכריות כגון דגיגים קטנים וכד'.
ביתו ש מאיר פיקרסקי היה תמיד נקי ומטופח. כאמור שבע בנות היו לו וכולן היו יפות תואר. את כולן השיא לאנשים כמותו – "בעלי מלאכה".
חתנו האחד היה נגר, השני-חלבן, השלישי – רוקח. בת אחת נישאה לתלמיד חכם.