סיפור של ר' אליהו פרוש מספרו – "זכרונות ראשונים" ( ירושלים תשכ"ג).
1. "מנהג אבותינו בידינו"
בעמ' 42 של הספר - מספר המחבר, כי הוא הוזמן פעם, לחתונה של ידידים, ושם הגישו דגים ממולאים, אך לא נתנו מזלגות על השולחן. הוא חיכה עם האוכל, ושאלוהו מדוע הוא מחכה, ואז אמר כי מחכה הוא למזלג. אמרו לו, מה איתך? - "מנהג אבותינו בידינו..", ולקחו את מנת הדג והגישו אותה לפיו.. ואמרו זה המזלג שלנו...
שני סיפורים נוספים - על ד"ר מ. וולאך.
2. יציאה לחו"ל לא בגלל ממון..
א. אל הרב ר' חיים זוננפלד – רבה של היהדות החרדית – בא ד"ר משה וולך לשאול אותו שאלה. הוא לא נשוי, והציעו לו בת של נדיב עשיר בחו"ל, אך היא אינה חפצה לעלות לארץ, ושאל הד"ר וולך את ר' חיים, אם מותר לו לצאת לחו"ל לישא אותה לאישה. ושאל ר' חיים אם היתה ענייה אם היה יוצא, אמר שלא. אם כן – יציאתך היא רק בגלל הממון.
3. חיים בחו"ל אינם נחשבים...
ב. בשנת תרנ"ד (1894) – כ 10 שנים לפני בניית בית החולים – "שערי צדק" – של ד"ר וולאך – הוקם ועד מקומי להקמת בית חולים חדש בירושלים. לועד נבחרו ה"ה: ר' פנחס נימינסקי, ר' משה ויטנברג - שניהם מעשירי ירושלים – ר' משה יצחק גולדשמידט, ר' חיים זוננפלד, חיים אלישר והבנקיר משה אהרון ולירו.
כשחגגו את יובל 85 שנה לד"ר מ. וולאך, הוא אמר כי הוא למעשה בן 60, כי 25 שנותיו הראשונות, בטרם בואו לארץ אינן נחשבות בעיניו...
4. מתוך הסיפור "תהילה" לש"י עגנון - בספרו "עד הנה".
א. "כל שבא לכאן אין שוכחים אותו...
"ירושלים מתוך שעיניה צופיות לכל ישראל, כל שבא לכאן, נחקק בלבנו, ואין שוכחים אותו.." (עמ' קפ"ה)
ב.הליכה אל הכותל בערב ראש חודש
"..ערב ראש חודש, הלכתי אצל ה"כותל המערבי", כדרך שאנשי ירושלים נוהגים, שבערב ראשי חדשים באים להתפלל אצל הכותל המערבי..." (עמ' קפ"ב)
ג.שוטר המנדט בועט בשרפרף..של זקנה ע"י הכותל
".. עם שאני עומד (ע"י הכותל המערבי) נדחקתי ממקומי על ידי שוטר משוטרי המנדט, שדחק במגלב שבידו. מה הרגיז לבו של זה שכל כך ביב זועם? חולנית אחת זקנה הביאה עמה שרפרף וישבה עליו. קפץ השוטר ובעט בשרפרף והפיל את הזקנה, ונטל את השרפרף, לפי שעברה על החוק שחקקו חוקקי המנדט, שאסור למתפלל שיביא ספסל לכותל. ראו המתפללים ושתקו, שהרי מי יכול לדין עם שתקיף ממנו. ראה אותה הזקנה שהכרתי והביטה בו. השפיל השוטר עיניו והחזיר את השרפרף.." (עמ' קפ"ג)
ד.לסיים שני ימי ...תהילים...
"... ביותר צריכה אני להודות לו היום, שהכפיל לי מנתי. אמרתי לה מהי? ענתה ואמרה לי, בכל יום אני מסיימת יום אחד של תהילים, והיום סיימתי שני ימים...עם היא מדברת נתעגמו פניה...." עמ' קפ"ד
5. הצדיק - ר' בן ציון שפירא מיקירי ירושלים
א."ר' הירש מיכל שפירא אינו יוצא מחומות ירושלים כדי לקבל פני הקיסר
אביו של ר' בן ציון הוא - ר' הירש מיכל שפירא. ר' הירש מיכל היה מפורסם כאחד מ"שומרי החומות". כאשר הגיע קיסר גרמניה – וילהלם השני – לביקור בירושלים בשנת 1898, הוזמן ר' הירש בין מקבלי פניו, ב"שער יפו", מטעם הקהילה של ירושלים. ר' בן ציון סירב לבא לקבלת הפנים, כי בשל כך הוא יצטרך לצאת מה"חומה". הוא התפלל שזה ימנע ממנו. ואכן הוא נפגע בגופו באותם ימים, ומשום כך שמח מאד.
ב. הצדיק - ר' בן ציון שפירא
המשפחה התגוררה ב"בתי מחסה" שבעיר העתיקה. ר' בן ציון שפירא הבן – היה צדיק גדול, והיה חי בדוחק, אבל הקפיד מאד שלא להוציא לשון הרע ורכילות.
בספר "צבי לצדיק" – שבו מסופר על האב - ר' יהושע הירש מיכל שפירא (עמ' פה'), מסופר כך:
ג.אינו רוצה לשמוע דברים שבחובה על אדם מישראל
"....כך עלה האברך, ר' בן ציון שפירא, מעלה מעלה בתורה ובמצוות בין בדברים שבין אדם לחברו ובין בדברים שבין אדם למקום...מעולם לא נטה אוזן לשמוע שום דבר שבחובה על אדם מישראל ומשתדל למצוא צד זכות על הגרוע ביותר..".
ד.אוהב תורה...חייו אדם בכבוד חמיו...
בהיותו בן 10, נהג להיות ער תמיד כל ליל ששי, לפי מצוות אביו. ופעם בהרגישו כי תרדמה נופלת עליו ושם את רגליו בתוך גיגית מים קרים, כדי להפיג שנתו.לא התבלט בידיעת התורה וחותנו – ר' אליהו סטרלצר – חשב שאולי אין הוא מספיק גדול בתורה. ולכן התלונן לפני ר' ישעיה חשין, והלך לאבא ר' אירש מיכל וסיפר
לו על כך. ולכן בגלל הימרה " חייב אדם בכבוד חמיו. הלך להשתעשע בדברי תורה עם חותנו, ואז ראה חותנו.. כי תלמיד חכם מובהק הוא חתנו...
שנתו היתה מועטת ואכילתו קימעה. רב ימיו ישב בתעניות. היה סמל העדינות.
ה. אדם חייב גם בכבוד קטן
א. פעם נסע באוטובוס, וילד קטן שאל אותו שאלה. לאחר מכן חשב ר' בן ציון שאולי איכשהו הוא לא ענה יפה לילד. ואז הלך לחפש את הילד, להתנצל בפניו.
ו.בורח מדברי רכילות
ב. פעם הלך ברחוב והרגיש שמישהו הולך אחריו, והחל ללכת מהר, ואז האיש שאחריו שאלו למה הוא הולך מהר, ואז ר' בן-ציון ענה לו שחושש שמה ירצה לספר ולרכל על מישהו.
ג.כשהיו באים אליו אנשי ריב ומדון ומרכלים גם, היתה אשתו אומרת ביידיש "ער וועט שוין פאסטען.." דהיינו הוא יצום כבר...
ז. ר' בן ציון עוסק הרבה בחכמת הניסתר
ד.ר' בן-ציון למד הרבה מ"חכמת הניסתר", והיה לומד הרבה בבית הכנסת של ה"מקובלים" – "בית אל" בירושלים העתיקה. אדמורי"ם וחסידים בקשו להיות בקרבתו. אחד מהם היה המקובל הירושלמי המפורסם בעבר – הרב אלפנדרי.
ח. זה אינו אדם זה מלאך...
בשנת 1930 הגיע לביקור בירושלים האדמו"ר ממונקטש – הרב חיים אליעזר שפירא – מחבר הספר "שערי ירושלים"- בו הוא כתב את סיפור ביקורו בארץ. הרבי התעניין ועסק בחכמת ה"ניסתר", ולפיכך בבואו לירושלים הוא ביקש להפגש - עם הרב אלפנדרי. הרב אלפנדרי הסכים, ואז ביקש ממנו האדמו"ר ממונקטש – שהפגישה תהיה איתו לבדו. והנה כשהוא בא אל הרב אלפנדרי, נוכח שם ר' בן ציון שפירא. לאחר המיפגש אמר האדמו"ר לרב אלפנדרי – הרי ביקשתי כי הפגישה עם הרב תהיה איתו לבד. אמר הרב אלפנדרי: "זה לא בן- אדם – זה מלאך.." בהתכוונו לר' בן ציון.
6. סיפורים על הצדיק הירושלמי המפורסם - ר' אריה לוין זצ"ל.
ר' אריה לוין היה רבם של האסירים – היה באמת צדיק.
א.אני מתרגש עד דמעות מלחיצת ידו של ר' אריה..
א. תחילה - סיפור אישי. בזמן הבריטים – בחודש נובמבר 1944 – נאסרנו - אני ואחי המנוח ראובן ז"ל – על ידי הבריטים, כחשודים בהשתיכות לאחת המחתרת שלחמו נגד שלטון הבריטים. תחילה הובאנו למעצר בקישלה בעיר העתיקה, ולאחר יום יומיים לקראת שבת – הועברנו לכלא המרכזי במגרש הרוסים. ההרגשה לא היתה כל כך טובה. ביחוד הצטערתי שאמי המנוחה נשארה לבדה בבית, כי אבא שהה אז בארה"ב. בשבת לפני הצהרים הגיע לכלא הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין, כדי להתפלל אתנו תפילת "שחרית", וביחוד כדי לקרוא בתורה בפנינו בתורה.
זוכר אני, כיצד התרגשתי באותו רגע כשראיתי את ר' אריה. הצדיק לחץ את ידי, וזה מה שריגש אות מאד, אפשר להגיד כי ממש בכיתי.
ב. כואבת לנו הרגל......
ב. מסופר כי ר' אריה לוין הגיע פעם עם אשתו לטיפול רפואי – לרופא הכירורג המפורסם - ד"ר קוק, כיוון שלאשתו כאבה הרגל. כשהד"ר קוק שאל את ר' אריה מה הבעיה...אמר אריה לד"ר קוק: "דוקטור כואבת לנו הרגל"
ג. פוגעים בר' אריה והוא סולח
ג. פעם פגעו אנשים בר' אריה, זאת כיון שהוא היה מקורב להרב קוק זצ"ל – שהחרדים לא העריכוהו, ור' אריה סלח להם, ולא אמר להם דבר.
ד. לא להמנע מאירוח למרות שנגרמה עגמת נפש
ד. פעם אחת אירח ר' אריה אדם בביתו. האיש גנב מהבית פמוטים. אמר ר' אריה לאשתו שהם יסלחו לגנב, ואמר לאשתו שזה לא ימנע מהם לארח מישהו אחר בביתם...
8. תקיעות שופר שהצילו מפרעות...
סיפור מעניין הקשור עם שכונת "בית יעקב", השוכנת מערבה לשוק "מחנה יהודה". מסופר כי בשנת הפרעות של תרפ"ט – 1929, התנפלו ערביי הכפר ליפתה, על מתישביה היהודיים של שכונת "בית יעקב". תושבי "בית יעקב" - החלו זועקים לעזרה. שמעו את הצעקות תושבי שכונת "מזכרת משה" הסמוכה, שבה גרה משפחת חשין. הוציא ר' שלום חשין – שהיה סופר סת"ם - שופר מביתו, ותקע תקיעות "תקיעה, שברים ותרועה..". נבהלו הפורעים בשמעם את התקיעות, וברחו מהשכונה.
9. מילדת יהודיה שהניקה ילד ערבי בירושלים..
סיפור מעניין מפי איש ירושלים מר ישעיהו פרס. בספרו "מאה שנה בירושלים" (עמ' 13), הוא כותב כי סבתו ששמה היה "פייגלע" היתה מילדת מוסמכת. בין היהודים והערבים התקיימו בד"כ יחסי שכנות טובים. אמו של אביו – חיים פרס - היתה פייגלה המילדת, שהיתה מקובלת כמילדת בבתי הערבים ומעשה בבנו בן ה – 10 – של סלים אפנדי אלחוסייני – ראש עיריית ירושלים, שחלה במחלת הטיפוס. כשהסבתא פייגלה שעזרה בהבאת הילד לאויר העולם סרה לבית ראש העיריה לדרוש בשלום הילד ביקש ממנה האב המודאג ללכת עם מנין יהודים ל"כותל המערבי" ולהתפלל לשלום הילד היא עשתה כן ובלילה לאחר שגמרו להתפלל, בא המשבר במחלה והילד שם לאיתנו. כהודיה לתפילה שעזרה, עשה סעודה גדולה וכשרה והזמין את המנין לסעודה זו שהוכנה עבורם ברחוב היהודים.
כשגדל הילד ירש את מקום אביו כזקן משפ' החוסיינים ואחרי הכרזת בלפור היה לראש צוררי ישראל (עמ' 19).
בנקודה זו אציין כי במאמר מאת חוקר ירושלים א.ר. מלאכי על ה"התישבות ב"רחוב חברון והסביבה", שפורסם בקובץ "שנה בשנה" מהוצאת "היכל שלמה", בשנת תשל"ט, הוא מביא סיפור על לידת בנו של אליעזר בן יהודה הוא – איתמר בן אבי, ומציין שם כי המיילדת שלו באותה העת היתה אותה "פייגאלע המיילדת הנזכרת לעיל, שקראו לה "פייגעלע דיא באבע", ושהיתה גרה ברחוב חברון. היה זה כפי הנראה בעת שבן- יהודה התגורר ברחוב "שער המשגיח", כפי שכתבנו בספרנו – "ירושלים הבלתי נודעת".
10. מזכרונותיו של ר' שמואל מאיר מושיוף
שמואל מאיר מושיוף (1885 – 1973), היה בעבר מעסקניה הציבוריים החשובים של ירושלים. הוא עמד בראש כמה וכמה ממוסדותיה החשובים של העיר. בין היתר היה ממקימי בית החולים החשוב "עזרת נשים" בירושלים ועמד בראש מוסד זה במשך עשרות שנים. הוא היה גם מראשי "ועד העיר" של ירושלים בהתחלת המאה ה – 20. והיה היזם העיקרי בהקמת השוק המפורסם - שוק "מחנה יהודי" - בשנת 1929 לערך . מאיר מושיוף כתב והוציא לאור ספר אוטוביוגרפי מעניין ביותר – הנקרא – "בתוככי ירושלים" (תשל"ח). הספר מכיל סיפורים מרתקים מתולדותיה של ירושלים. את תחילת ספרו הוא מקדיש לתולדותיהם של אבות משפחתו הענפה והחשובה, והוא מכתיר פרקים אלה בכותרת - "שבעה דורות בארץ ישראל", והדברים מרתקים, ונביא כאן את עיקרי הדברים.
הדור הראשון
וכך מפרט ומתאר מאיר מושיוף בספרו - את סיפורי המשפחה.
הדור הראשון של המשפחה הוא הסבא הר"ר משה מויסייב, או כפי שקראו לו בכנויו - ר' משה השקלובי, כי הוא עלה לארץ ישראל מהעיר שקלוב שברוסיה בשנת תקל"ח (1778), עם עליית החסידים הראשונים. שקלוב עיר ידועה שהיתה עיר ואם בישראל. סבו היה יהודי תלמיד חכם וירא שמים ומנכדי העיר ועשיריה. האגדה מספרת עליו, כי קודם שהחליט לעלות לארץ ישראל נטל עצה מפי חבריו - הסוחרים שבעירו. עצתם של אלה היתה ברוח הזמן ההוא: "לא"!... "הרי עדיין צעיר לימים אתה..כבן ארבעים, ולמה תהא אץ לנסוע לארץ הקודש שרק זקנים נוסעים אליה למות בה, לקיים מה שנאמר: "וחפר אדמתו עמו..." אלא שלא הסתפק ר' משה ז"ל בעצה זו ופנה לרבו הקדוש, הוא "הרב הזקן" בעל התניא זצ"ל ותשובת הרב זצ"ל היתה: "..מוטב לחיות רק שלשים יום בארץ ישראל משלשים שנה בחו"ל..". ותשובת הרב הכריעה. סבא החליט לעלות לארץ ישראל לחיות או למות שמה.
הנסיעה לארץ ישראל ארכה יותר משנה תמימה. הוא נתייסר בייסורים באותה נסיעה. מחוז חפצו היתה כמובן טבריה – מרכז של עליית החסידים בימים ההם. ומעניין סופה של אותה אגדה. רק שלשים יום חי ר' משה ז"ל בארץ הקדושה – כפי שראה ברוח קדשו.. "בעל התניא".
הדור השני
הדור השני במשפחתו היה ר' חיים מוסייב, שעלה יחד עם אביו לארץ, צעיר לימים היה במות עליו אביו ז"ל, והיה הבן הולך בדרכי האב בין בחסידות ובין בעסקי מסחר בטבריה עיר מושבו. במשך הימים נעשה לאחד מנכבדי העדה ועשיריה, לפי מושגי הימים ההם. מסחרו פרץ בארץ וגם בסוריה הקרובה. ומספרים עליו, שלרגלי עסקיו המרובים היתה לו הצטרכות לצאת לסוריה, אלא שלא רצה לצאת מהארץ לחו"ל כמלוא פרסה אפילו ליום אחד. בהשפעת בית הרב הזקן, בעל התניא, וביחוד בהשפעת בנו "הרבי האמצעי" בעל ה"צמח צדק", עבר מרכז חסידי חב"ד לעיר האבות חברון. אז עבר גם ר' חיים לחברון. השתקע שם עם משפחתו, והיה מראשוני המתישבים האשכנזים בעיר האבות, וחי את חייו עד ערוב יומו בעושר וכבוד. הוא לא נהנה מקופת החלוקה שהיתה נהוגה אז. אדרבא, היה בין הנותנים, ורבים נהנו מצדקותיו.
הדור השלישי
הדור השלישי – ר' יוסף, בנו של ר' חיים ז"ל, ראשון לאלה שהורתם ולידתם כבר בקדושה בארץ ישראל. הוא הצטיין במידותיו התרומיות, בחינת תורה וגדולה במקום אחד. הוא היה ת"ח וחסיד גדול, ועם זה – בקי בהוויות העולם. ונכבד היה האיש בין היהודים ואחד ממנהיגיהם, ונכבד גם בעיני הערבים, שהוקירוהו על רוחב-בינתו ועל שפתו הנמלצה. על ידי כך סייע הרבה ליהודים תושבי חברון. עוד לפני עשרות שנים חיו בארץ ישראל אנשים שהכירוהו והללו את מידותיו הנעלות, וביחוד את האצילות המיוחדת, שהיתה נסוכה עליו, כעין מזיגה של המערב והמזרח. וזוכרים הם אותו ואת בנו, ר' יעקב, בתלבושת המזרחית, בגלימה מצנפת, כתלבושת חכמי הספרדים בזמננו, ובנימוסיו המערביים היפים שהשפיעו על כל אשר היו בקרבתם.
וידועים הם סבלם של יהודי חברון באותו הזמן. הערבים שכניהם הציקו להם מאד,
וביחוד הצטין בזה "הרב השחור" הידוע, ששמו רשום במחברות ה"חלוקה" של הכולל בימים ההם. זה היה אחד הבריונים העריצים מבין התושבים הערבים, שהפיל את חתיתו על היהודים והיה נכנס בזרוע נטויה לבתי היהודים בחברון ולוקח כל מה שלבו חפץ, מלבד סכומי כסף, שהיה דורש ומקבל מזמן לזמן. והדברים הגיעו לידי כך, שהתחיל לסטים זה לדרוש את הכלות לפני כניסתן לחופה, או פדיון נפשן בסכומים עצומים. ורק בהשפעתו של ר' יוסף הנ"ל בין הערבים נבלם במקצת תאבונו של אותו עריץ, עד שנכנע לאט לאט למרותו של ר' יוסף, שסידר עמו שיקבל "חלוקה" קבועה כשאר המקבלים היהודים, ועל ידי כך חדל ממעשי גזל בדרכו. ומכאן השם "הרב השחור", המצוי ברשימות עד היום.
אך מעופו של האיש הזה היה רחב מאוד, ועסק מסחרו לא יכלו להתפתח כראוי בחברון הקטנה, ולכן, עם כל היותו קשור בכל נימי נפשו אל עיר-האבות, היא עירמולדתו, ששם נתרכזה סלתה של החסידות, בכל זאת עבר האיש, בראשית המאה הזאת (אחרי שנת הת"ר - 1840) לגור בירושלים. אך יחד עם זה הניח בחברון את בנותיו הנשואות ואת בני משפחתו והיה קשור לעיר האבות עד יומו האחרון, ומספרים עליו, שלפני עברו לירושלים שאל את פי הרבי ר' בער ז"ל לחוות את דעתו על כך, והלה ענה לו: "הגיעה השעה, שחוג אנ"ש יתרחב גם בירושלים עיר קדשנו, שיתכוננו לשמוע מקרוב את שופרו של משיח, שיתקע ע"י אליהו הנביא בהר הזיתים". וככה עבר האיש להתישב בירושלים. וכאן מצא כר נרחב לפעולה בשדה המסחר. הוא שפתח את הבנק הראשון בירושלים - יחד עם שותפו מר יעקב וואלירו, אבי משפחת וואלירו הידועה – (לערך 1848) והוא שפתח לראשונה בית מסחר לכלי זכוכית וחרסינה שהביא מחו"ל. עם זה היה בין מנהיגי עדת החסידים שהתפתחה אז בירושלים. ושמו ושם בנו ר' יעקב ז"ל נודעו לתהילה כנכבדי העיר. ביתם היה פתוח לרווחה לכל, ובו היה תורה וגדולה לאחרים...ומענינת העובדה, שהרחוב בעיר העתיקה, הנמשך משער שכם עד לרחוב השלשלת, נקרא על שמם: רחוב חברון – עד היום הזה. הכונה בדברים אלה היא לנושא ההתישבות היהודית המכובדת שהתקיימה באיזור הרובע המוסלמי שבעיר העתיקה, במאה ה – 19 ובשנים הראשונות של שנות ה – 20, ועליה כתבתי בפרטות בספרי – "ירושלים הבלתי נודעת" (1898) ובספרים הנוספים.
בספר זה מספר מר מושיוף סיפור מעניין הקשור לבנק ולירו ששכן בדירה קטנה בתחילת רחוב דוד בעיר העתיקה. הוא מספר כי יהושע ילין – אביו של דוד ילין - מסר לו כי זקנו - של מושיוף – היה שותפו של הבנקאי ולירו ועשרם של השותפים היה רב מאד. הסיפור הוא כי כשהיו מביאים לבנק – מטבעות כסף ונחושת – לשם החלפתם בשטרות כסף - הרי שקי הכסף היו כה רבים, עד שהיו מונחים בשורה שלמה, מפתח הבנק, ברחוב דוד... ועד ל"שער יפו".
11. מסיפוריה של איטה ילין
ר' דוד ילין היה אחד ממלומדי ירושלים בעבר – סופר ועסקן ציבורי חשוב וידוע בירושלים. הוא היה בין היתר – אחד ממיסדי כמה שכונות בירושלים. אך אציין כי אשתו – איטה ילין – אישה חשובה מאד היתה, ומפורסמת מאד בציבור בירושלים.
על גודל אישיותה ניתן ללמוד מתוך ספרה האוטוביוגרפי המרתק שהיא כתבה. הספר נקרא "לצאצאי" (הוצא לאור בהוצ' "ראובן מס" – תשל"ט – 1979. בספרה
היא מספרת תחילה על דרכי עליית משפחתה לארץ ישראל בסוף המאה ה – 19. בעיקר היא מפרטת על דרכי חייה בשנות ה – 20 של המאה שחלפה. בגלל חשיבות הדברים אני מביא להלן כמה מהסיפורים שבסיפרה והדברים מאד מענינים.
איטה ילין עלתה ארצה - עם הוריה כילדה קטנה. אביה היה העסקן המפורסם - ר' יחיאל מיכל פינס. היה זה בשנות ה – 80 של המאה ה – 19. הם עלו מהעיר מוהילוב שברוסיה הלבנה. בין היתר היא מביאה גם סיפורים מענינים מחייהם ברוסיה. היא מביאה דברים על ההכנות של המשפחה לעליה לארץ ישראל. היא כותבת בין היתר כי "... לא נשאר במוהילוב תינוק בעריסתו שלא נסע ללוות את בני משפחתה - עד לתחנה הרחוקה בעת צאתם מן העיר.
בארץ - בתחילת עלייתם, גרה המשפחה בירושלים, וכאן רוב התיאורים על חייהם בירושלים בתקופה זו.
כאמור כתיבת הספר היא ל"צאצאי". הספר נחשב לאחד הספרים המענינים והחשובים ללימוד תולדותיה של ירושלים וסיפורי ירושלים בתקופה האמורה. יש בהם סיפורי הווי מענינים מירושלים מאותם ימים, ומארץ ישראל כולה. להלן כאמור מספר סיפורים מהספר.
א. רימון מארץ ישראל
איטה ילין על החיים בגולה, מספרת בין היתר על דודה ר' זלמן לוריה שנסע עוד לפני כן – לנסיעה קצרה - מהגולה לירושלים. בשובו למוהילוב מאותה נסיעה הביא הדוד מארץ ישראל מספר חפצים המזכירים את ירושלים.
בין היתר הביא גם רימון גדול ויפה, שבו קישטו את השולחן. לכל מי שבא לברכו לשובו מארץ-ישראל הראה את הרימון כמה הוא מרהיב את העינים הזה. כל אחד משש בידיו את הפרי הנחמד. ואי אפשר לי לשכוח את התרגזותו הנוראה של דודי בשעה שהרמון התחלק מידי אחד ממחזיקיו ונפל ארצה וכל גרעיניו האדומים והמבריקים התפזרו יחד עם חתיכות הקליפה בכל רצפת החדר, וכל המזכרת היפה הזאת נמסה ברגע. דודי קונן עליו כעל חורבן ירושלים...(עמ' 26).
ב.חוטים אדומים כדי להקיף את "קבר רחל" - כסגולה, ועפר הר הזיתים מאהבת א"י
איטה ילין בסיפרה כותבת כי לאימא קשה מאד היתה הפרידה מעיר מולדתה – מוהילוב - מקרוביה וידידותיה הנאמנות והמרובות. כנגד זה היו הן הילדות שמחות ועליזות, שהנה תהיה להם ההזדמנות לנסוע בפעם הראשונה בחייהם, ברכבת ובאניה, ולראות ערים וארצות וגם את הים הגדול. בארץ ישראל נאכל ענבים, רימונים, שקדים וצימוקים שהם בארץ לרוב, לפי דברי דודי שסיפר לנו בשובו משם.
כשבוע ימים לא נסגרה הדלת על מסגר. מהבוקר עד הערב באו אנשים, נשים וטף. אלה ביקשו שנתפלל בעדם במקומות הקדושים, ואלה שנשלח להם חוטים אדומים שהקיפו בם את קבר רחל אמנו, סגולה למחלת אדמת ושנית וכאשר כורכים אותם על צואר החולים או על ידם אז הרפואה קרובה. בקשו גם לשלח להם עפר מהר-הזיתים, שאם אין להם הזכיה להקבר על הר-הזיתים בא"י, לכל הפחות ישימו מעט עפר בקברם בגולה. כאלה וכאלה היו הבקשות אשר אמי הבטיחה למלאותן וגם מלאה אותן" (עמ' 28).
ג. להפרד מהדוד דוד קרלינר
לפני נסיעתנו ממוהילוב לא"י, באו להפרד מהם הרבה אנשים, וביניהם הדוד - דוד קרלינר, הוא הגאון דוד פרידמן. דוד זה, שלדבריה זכתה להכירו היה איש צנום ורזה וקצר קומה. לבוש קפטן של אטלס שחור וחגור חגורה שחורה וארוכה. אפן חייו שהספקתי להכיר בהיותו בביתנו כשבוע ימים היה ככה: הוא היה חי רק משתית חלב, כוסות אחדות ביום, עם צנימים. כל היום היה עוסק בתורה. ובלילה היה ישן על ספה של עור בלי כל כר עליה. הוא היה קם בחצות הלילה והיה מאריך בתפילות תיקון חצות בשבתו על הרצפה לבכות את חורבן בית המקדש ולהתפלל כי ישיב ה' את כבוד ירושלים עיר קדשנו כבראשונה. (עמ' 29 איטה ילין).
ד."פאה נכרית מעכבת הגאולה..."
סיפור אפייני על אדיקותה המרובה של ההווי הירושלמי באותם ימים שהם באו לירושלים (שנות ה – 80 של המאה ה – 19) מספרת איטה סיפור מעניין. "בשבת הראשונה שבה הלכה אמא לבית הכנסת להתפלל, התנפלה עליה אשה אחת וירקה בפניה..., וצעקה בקולי קולות שתלבשתה ופאתה הנכרית מעכבות את בואו של המשיח ומכניסה טומאה לארץ הקודש..." (עמ' 35)
ה. הרבנית מקליש והשדים
ב"עשרת ימי תשובה" לשנת תרמ"ב (1882) תיכף אחרי בואנו קרה מקרה מוזר בירושלים: הרבנית מקאליש, אלמנת הרב מאיר אורבך ז"ל אשר הלכה אל הר-הזיתים לבקר את קברות אבותיה לא שבה לביתה. כל העיר היתה כמרקחה, ושיחה היתה בין הבריות כי שידי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם. והם – הילדות, שרק זמן קצר היינו זמן קצר היו בארץ, חלמו לילות שלמים על הרבנית שלא הכירו את פניה, ושראו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים לה להמלט מידיהם.
12.סיפורים על משפחת ב"ק - ר' ישראל ובנו ר' ניסן
ר' ניסן ב"ק היה בנו של ר' ישראל בק – בעל הדפוס והמדפיס הידוע בירושלים – שעלה לארץ ישראל עוד במחצית הראשונה של המאה ה – 19, התישב בכפר ג'רמאק ע"י צפת וייסד שם כפר חקלאי. לרגל פרעות של הבדוים באיזור הוא היה מוכרח לעזוב את הכפר ועבר לירושלים שם פתח את בית הדפוס הראשון בירושלים, והוא שהוציא לאור את "ספרי ירושלים הראשונים".
ר' ניסן ב"ק – הבן – הוא שייסד בעיר העתיקה את בית הכנסת הגדול של עדת החסידים בירושלים – שקראו לו – "תפארת ישראל" ע"ש האדמו"ר ר' ישראל מריז'ין. תושבי ירושלים נהגו לקרוא את בית הכנסת - ע"ש ר' ניסן – "נישה'ס – שול". ר' ניסן ב"ק ייסד גם את השכונה "קריה נאמנה" צפונית לשער שכם. קראו לשכונה גם על שמו של ר' ניסן - "בתי ניסן ב"ק".
איש ירושלים והסופר ישעיהו רפאלוביץ – שהזכרנוהו כבר באחד הסיפורים – שעלה ארצה עם הוריו עוד בשנת תרמ"ב – 1882 - בספרו "ציונים ותמרורים" מספר שבהגיעם לירושלים שמאד לא היו מרוצים מדירתם הראשונה שסודרה להם על ידי ר' אלתר ורשבסקי ("המוכתר") שקיבלם מיד בעלותם ארצה בחצר הירשנזון שבעיר העתיקה וצריך היה לעזור להם במציאת דירה אחרת, פנה אביו לר' ניסן בק שגר כאמור מחוץ לשער שכם, בשכונה שנקראה על שמו – "בתי ניסן בק" – ושאל בעצתו בענין דירה בשבילם.
ר' ניסן בק שהכיר את אביו, אמר לו: בביתי בשכונה בה אני גר יש חדר אחד גדול ומרווח גם פרוזדור ומטבח, ואם הוא מסכים לגור מחוץ לחומה והדירה נוחה להם ישמח להשכיר
להם את הדירה ושיהיו שכניו.
י. רפאלוביץ מספר כי הוריו הסכימו ועוד בו ביום העבירו את רהיטיהם לדירה החדשה. והם גרו בה שנים רבות. ומסיים רפאלוביץ י ביתו של ר' ניסן בק היה כור ההיתוך אשר בה נהפכו לבני ירושלים גמורים....
מסופר עוד על ר' ניסן ב"ק, שנסע פעם לרבו האדמו"ר מריז'ין. בדרך עבר את העיר לונדון שבאנגליה. ר' ניסן היה איש יפה תואר. כשהתארח שם במלון – ניסתה למשוך אותו בקסמיה – אישה יפת תואר – ממש כמו בסיפורו של יוסף הצדיק. ר' ניסן התחמק ממנה. לאחר מכן הוא נסע לרבו בריז'ין. כשהגיע לרבו הוא הסתכל על ר' ניסן וראה כי פניו מבהיקות ומביעות משהו מיוחד. הרבי שאלו, מה קרה? ור' ניסן סיפר מה שקרה לו עם האישה היפה.
ואז איחל לו הרבי וברך אותו בכמה ברכות לבביות:
א. כי יצליח במעשיו
ב. כי מפעליו יקראו על שמו
ג. כי תהיה לו השפעה על גדולי עולם
וכך באמת היה.
כפי שראינו בית הכנסת והשכונה שהזכרנום לעיל – ייסדם ר' ניסן ב"ק – נקראים על שמו.
יש להזכיר במיוחד את הסיפור המפורסם על בניית בית הכנסת "תפארת ישראל", שנקרא אשר האדמו"ר ר' ישראל פרידמן מרוזי'ין. הגיע אז לביקור בית הכנסת - הקיסר האוסטרי "פרנץ-יוזף" (בשנת 1869). בעת ביקורו היה בית הכנסת בשלבי בנינו. הקיסר שאל את ר' ניסן ב"ק, למה אין עדיין כיפה על בית הכנסת, ואז אמר לו ר' ניסן "...כי בית הכנסת הוריד את הכובע לכבוד הקיסר". ואז בהתרגשות רבה תרם הקיסר פרנץ יוזף תרומה נכבדה כדי כדי שאפשר היה לגמור ולסיים את בנייתו של בית הכנסת הזה – שהיה מפורסם מאד בירושלים.
13 סיפור מופלא על העסקן הירושלמי המפורסם ר' ישעיהו ברדקי
ר' ישעיהו ברדקי ידוע ומתואר בספרי ההיסטוריה של ירושלים כעסקן ציבורי חשוב ומסור לאנשי ירושלים – בתקופתו – המאה ה –יט'.
ר' ישעיהו הגיע לארץ ישראל בשנת הת"ר – 1840. פרטים מרתקים על הגעתו – עם ילדיו לחופי ארצנו סיפרה לנו צאצאית שלו – בת ירושלים.
ר' ישעיהו בא לארץ עם ילדיו בן ובת, לחופה של העיר יפו. כאשר ספני יפו הורידוהו מהאניה הקטנה, לסירה, והסירה החלה לנוע לעבר החוף, התהפכה הסירה עקב סערה חזקה שפקדה את הים. ר' ישעיה שהיה איש חזק החל לשחות לעבר החוף. הוא העלה את 2 ילדיו על גבו וכך שחה לעבר החוף. אך כוחותיו אפסו ואז ראה כי אינו יכול להגיע לחוף – אלא עם ילד אחד. הוא ידע כי ההלכה מעדיפה במקרים כאלה את הבן על הבת.
והנה אכן בתו הקטנה של ר' ישעיה ידעה את הדין בנידון, ואז היא פנתה אל אביה בתחינה ואמרה לו "...אבא על תניחני..." היא ביקשה שידאג גם לה ושלא יזניחה ח"ו "...כי אין לדעת (אמרה) ...אולי ממני יצא צדיק בארץ..." וכך היה – ור' ישעיה עשה מאמצים, ובשארית כוחותיו עשה מאמצים והסוף היה אכן כי הוא הציל גם את בנו וגם את בתו.
כאשר הם הגיעו כבר לחוף - הספנים הערבים לא חדלו להתפעל וסיפרו כי כאשר התקרב ר' ישעיה אל החוף... – באה לכוונו דמות של מלאך לבוש לבן ותפס את ר' ישעיה עם ילדיו, והביאו אותם אל חוף מבטחים.
בגלל סיפור זה יצא שמעו של ר' ישיעיהו ברחבי הארץ. גם הערבים ראו אותו תמיד כאיש צדיק ופלאי והיו באים אליו לקבל ממנו ברכה....
את הסיפור שמעתי מפי ידידתי – המשפטנית - הגב' אסתר ברזל– שהסבא שלה היה נכדו של ר' ישעיה, והיא נחשבת לדור שביעי (מצד אמא). הגב' אסתר ברזל שימשה כפרקילטת מחוז ירושלים, ואני הייתי גם כן אחד הפרקליטים בפרקליטות מחוז ירושלים.
השיחה עם הגב' ברזל התקיימה בביתנו ביום שבת קודש, כ' תשרי תשמ"ו – 6.10.1985.
נכתב ונערך בשנים 2009 2010 . שבתי זכריה עו"ד וחוקר ירושלים
|