|
חלק ראשון
מזה שנים שאני כותב על ירושלים, ועד כה הצלחתי לערוך ולפרסם מספר ספרים בנושאי ירושלים. הספרים שפורסמו עד כה עוסקים בעיקר בנושאי תולדות הישוב היהודי בירושלים בעבר וכן תולדות השכונות שניבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה.
אך יאמר כי למעשה לא עסקתי בהבאת סיפורים ירושלמיים גרידא. כוונת הדברים כעת - שהסיפור כשלעצמם חשובים הם כי יש להם משמעות חינוכית מרובה. הכוונה בעיקר כאמור לסיפורים על – גדולי ירושלים וסיפורים המושכים את הלב כשלעצמם. הסיפורים כשלעצמם אינם קשורים דוקא לאתר או מקום מסויים.
בנקודה זו אציין, כי לפי ידיעתי גדולה מאד בציבור ההתענינות בסיפורים כאלה.
עוסק אני במחקר על תולדות הישוב היהודי בירושלים ולדעתי סיפורים כאלה - הם בעלי ערך לימודי וחינוכי רב.
משתדל אני - בדברים שבע"פ להפיץ ברבים נושאים אלה עד כמה שאפשר.
סיפורים באים ממקורות שונים. לרוב הם נקלטו ממקורות שבכתב, אך מאידך רבים הם הסיפורים ששמעתי מאנשי ירושלים במשך שנים.
הסופר ש"י עגנון בסיפרו "ספר סופר וסיפור" (עמ' תל"ז) כותב "ר' נחמן מברסלב היה אומר שעיקר התעוררותו לעבודת ה' יתברך... באה לו על ידי סיפורי מעשיות של צדיקים...ובבית אביו היו מצויים כל הצדיקים שהיו באים לעיר מז'יבוז' – מקומו של הבעל שם טוב, ורובם של כולם היו מתאכסנים בבית אבא, והיו מספרים במעשיהם של צדיקים , והוא היה שומע, ועל ידי זה היה לבו מתעורר להדבק בדרכי ה' יתברך – עד שזכה למה שזכה....
בסיפור אחר של ש"י עגנון נאמר - כי ר' מנחם מנדל מקוצק היה אומר – אני נעשיתי חסיד על ידי זקן אחד שהיה מספר סיפורי מעשיות של צדיקים. הוא סיפר ואני שומע...(בספר "אמת ואמונה")
אשתדל עתה להביא משהו – שליקטתי מהחופן.
א. יהודי עולה לירושלים...
ותחילה – יהיה מעניין לספר איך מרגיש יהודי העולה מהגולה לירושלים, ואיך מתבטאת
התרגשותו כשהוא מגיע לחופי הארץ.
על כך יש לנו מקור מעניין מאד. איש ירושלים הסופר ישעיהו רפאלוביץ, שעלה כנער עם הוריו ואחי נוסף מארץ רוסיה - עוד בשנים קודמות בשנת תרמ"ב- 1882. רפאלוביץ בספרו "ציונים ותמרורים" - מספר כי עלייתם לארץ היתה דרך קושטא. הנסיעה נמשכה שבועות מספר. נסיעתם היתה באניה קטנה, וטלטוליהם בדרך היו מרובים. והנה סוף סוף.. הם כבר זוכים והאנייה מתקרבת לחופי העיר יפו.
הוא מספר כי אביו ישב על הסיפון שעות רבות לפני עלות השחר, ומבטיו שוטטו על העיר אשר ממולו. והוא מספר כי כאשר ניגשו הוא ואחיו אל האבא... "ראינו והנה... פניו רטובות מדמעות אשר זלגו עיניו וירדו על לחייו... אחר כן הצטרפה גם האמא לחוג הקטן.."
ב. בעלי מלאכה בירושלים בעבר
והנה יהודי עולה לארץ ומגיע לירושלים ושוהה בה מספר שבועות ולאט הוא מכיר את אוירה של ירושלים ודמויותיה, ומעניין הדבר - כבר בזמן הראשון הוא מכיר את הדמויות העממיות של ירושלים והם בעלי המלאכה - שהם חשובים מאד באוירה של ירושלים בימים ההם.
אחד הנושאים החשובים בסיפורי ירושלים הוא – הוא נושא בעלי המלאכה שפעלו בה.
איש ירושלים – אליהו פרוש בספר "זכרונות" (תשכ"ג) כותב כי בעלי המלאכה שבעיר היו עושים מלאכתם באמונה ואפיו קובעים עתים לתפילה ולתורה. ובמקום זה הוא מספר על יהודי בשם שמואל לוי - שהיה חייט במקצועו ועלה לירושלים מארה"ב, וייסד "מרכז לבעלי מלאכה" בירושלים, לשם היו באים להתפלל וללמוד. מגיד השעור היה ר' זאוויל שפיצר – אחד מעסקני ירושלים מאנשי הישוב הישן המפורסם במעשי מסירותו לציבור.
חייט זה ר' שמואל לוי - היה מפורסם בירושלים, בכך שייסד את בית ה"הכנסת האורחים" ברחוב יפו, על
יד שכ' "מחנה יהודה", מול ישיבת "עץ חיים" והיה זה בבנין הגבוה בסביבתו והיה נקרא - "המגדל". בראש המגדל היה קיים בית כנסת בשם - "זהרי חמה" - בו היו מתפללים ה"ותיקין" - עם "הנץ החמה" שהיתה נראית בעד החלונות המזרחיים של בית הכנסת.
כן התקין ר' שמואל לוי - בחזית הבנין - מערכת של שעוני שמש, כדי לכוון את השעות המדויקות הנחוצות לצרכי התפילות. בית זה קיים עד היום, והוא אחד האתרים המפורסמים בירושלים. המקום נקרא - "בית השעונים".
ג. הרב יצ'לה בלזר ור' שמואל לוי החייט
כמסופר היה ר' שמואל החייט מוכר בירושלים כמומחה לתפירת בגדים שלבשו אנשי "הישוב הישן".
הוא היה איש חסיד, בעל "הדרת פנים", והיה לבוש קפטן של משי עם "ג'ובה" (מעיל עליון), ונועל נעליים "רביעיות"... עם גרבים לבנות. ר' שמואל היה ידוע גם כאחד שבהשתדלותו - נוסדו "בתי נייטין" בשכ'
מאה שערים - ליד איזור "שומרי החומות" – בתי הונגרין. בתים אלה ניבנו לשם מגורי חינם למחוסרי אמצעים. ר' שמואל הנ"ל ייסד את כאמור את בית "הכנסת האורחים" ברחוב יפו בשכונת מחנה יהודה –
מול ת"ת וישיבת עץ חיים. בבניין גבוה זה של 4 או 5 קומות שכונה "המגדל" הוא ייסד בית כנסת בשם "זהרי חומה" ובו היו מתפללים במנהג "ותיקין" עם הנץ נחמה שהיה נראה מבעד החלונות המזרחיים של בית הכנסת. כן התקין בחזית הבית מערכת של שעוני שמש לכוון את השעות המדוייקות הנצרכות לצורכי התפילות. בית זה קיים כידוע עד היום.
3. ר' שמואל החייט היה מומחה בתפירת בגדים עבור יהודי ירושלים והיה חסיד בעל הדרת פנים של "תלמיד חכם". וכאן יסופר סיפור מעניין עליו.
כאשר עלה הגאון ר' איצלה בלזר מפטרבורג הוא הזמין אליו את ר' שמואל, כדי שיתפור עבורו בגדים מתאימים לירושלים. והנה כאשר בא לפניו ר' שמואל, חשב ר' איצ'לה – שעומד לפניו אחד מגדולי התורה בירושלים. הוא התחיל לדבר איתו בדברי תורה ואז אמר לו ר' שמואל שהוא החייט שהוזמן אליו כדי
לקחת את מידות הבגדים שלו, השתומם ר' איצ'לה ושאל – "..אם חייט בירושלים נראה כך, איך נראים הרבנים..?"
סנדלרים בירושלים בעבר
מקצוע הסנדלרות בירושלים לא היה מועדף כלל בעבר. הורים היו מזהירים את ילדיהם ואומרים להם: "אם לא תילמדו כדבעי נאלץ למסור אתכם להיות שוליות אצל סנדלרים". רוב הסנדלרים היו עניים ועובדים קשה ואפילו עד השעות המאוחרות של הלילה הם ישבו על הדרגש עם פטיש ביד ומסמרים בפה ובצורה זו להשתכר את פת הלחם.
ד. סנדלרי ירושלים....המהוללים
אבל יאמר כי בירושלים היו גם מקרים שגם במקצוע זה היה משהו יוצא מהכלל. כפי שנפרט להלן היו בירושלים דמויות של סנדלרים, שההיה בהם משהו מיוחד ושונה. יסופר כי אנשים אלה מלבד העיסוק במקצועם, הם גם התמסרו למשל ללימוד תורה והתנהגו בצורה מיוחדת - אנשי "דרך ארץ", ודרך ארץ קדמה לתורה.
סנדלרים ירושלמיים אלה הראו שהום יכולים להיות גם אנשי רוח ודמויות לדוגמה, וכך שמקצועם לא בייש את אישיותם.
בארצות המזרח בכלל נחשבה מלאכת הסנדלרות גם כן כמלאכה משפילה ובזויה..
כמעט כמו הבורסקאי. הנעל ועושהו – נחשב אצל הערבים-האפנדים, כמושג של גנאי, עד שבהזכירם את השם "סנדלר", היו מוסיפים דרך כבוד – "בעד מינאק" דהיינו במחילה מכבודך..
וכאן יאמר כי אצל יהודים, כל מלאכה שהיא, וגם מלאכת הסנדלרות - מקדמת דנא - התעסקו ועבדו בה כמו כל מקצוע מכובד אחר. והרי ידוע שהיו תנאים חשובים בזמן המשנה והגמרא שהיו סנדלרים במקצועם - כמו "רבי יוחנן הסנדלר" או התנא "רב הושעיה" ודומיהם.
ה. "ר' אורי שוסטר" – הסנדלר המפורסם של ירושלים
איש ירושלים הסופר א. פרוש - שהוזכר לעיל – בספר זכרונותיו, מספר סיפור מיוחד על סנדלר שהיה גר ברחוב היהודים שבעיר העתיקה ונודע בשם ר' אורי שוסטער. בבית מלאכתו עברו סנדלרים וגם שוליות שלמדו אצלו את המלאכה וגם למדו תורה. קראו לחנות הסנדלריה שלו - "הישיבה של ר' אורי שוסטער".
כשמישהו מתלמידי - ה"תלמוד תורה", לא הצליח בלימודיו, היו אומרים עליו.. שמתאים יותר כי ילמד ב"ישיבתו" של ר' אורי שוסטער.
ו. ר' יצחק סנדלר
סופר וחוקר ירושלים המפורסם – ר' פנחס גרייבסקי בספרו – "החרש והמסגר בירושלים" – כותב על ר' יצחק סנדלר, כי היה "למדן צנוע" ידע פרק גדול בש"ס, וארבע מסכתות בסדר מועד: ראש השנה, יומא סוכה וחגיגה - היו שגורות על פיו... מלה במלה. בעתותיו הפנויות היה יושב בהצנע, באחת הפינות של בית-המדרש - "אור החיים" - מתנועע ולומד בהתמדה ובעיון. גם בניו הצטיינו בלימודם בנערותם וגם הוא מסר אותם לאומנים ללמוד אומנות ומלאכה המחיה את בעליה.
ז. ר' ניסן - הסנדלר המופלא של ירושלים
סנדלר מופלא שמרבים לכתוב עליו – כותבי הזכרונות של ירושלים – היה ר' ניסן הסנדלר . לא סתם סנדלר היה ר' ניסן, אלא דמות מופת אשר שימש דוגמא בעיר.
איש הציבור הירושלמי והחוקר ישעיהו רפאלוביץ, שהכרנוהו לעיל בספרו - "ציונים ותמרורים" – כותב,
כי בין בעלי המלאכה בירושלים זכור לו במיוחד בעל המלאכה - ר' ניסן הסנדלר שהכנוי רבי... בא לסנדלר זה, מפני שהיה לא רק רבם של שוליותיו בסנדלרות כי אם גם רבם בלימודי תורה. רגיל היה ר' ניסן אחרי עבודת יום שלם ללמד את שוליותיו שעור בחומש ורש"י, משניות ושולחן ערוך.אחד מתלמידיו שמואל סנדלר, שהיה גם סנדלר טוב וגם יודע ספר והתנהג בחסידות כל ימי חייו.
הסופר א. פרוש שהזכרנוהו, מספר על ר' ניסן שהיה אחד מל"ו צדיקים. אלא כמו שכתב ישעיה רפאלוביץ לעל - הוא היה לו רק רבם של שוליותיו בסנדלרות אלא גם רבם מלימודי תורה. היה יושב על המדרגות שעלו בהן מרחוב היהודים לחצר ר' ישעיה ברדקי ברחוב חב"ד ... ומתקן נעליים ולאחר שהרויח כדי פרנסתו ליום אחד, אסף את כלי עבודתו ופנה לבית המדרש.
דברים יפים על אותו ר' ניסן הסנדלר כתב ההיסטוריון המובהק של ירושלים במאה ה – 19 - ר' יעקב גולדמן. י.גולדמן הכיר את ר' ניסן – היכרות אישית – כי היה רואהו בעבודתו בעיר העתיקה. והוא מתארו
בתור ת"ח מצויין ובעל מידות נעלות, עני ושפל-ברך. הוא כתב: "...הייתי רואהו בשבתו על מדרגות בשער
ה"חורבה" (בית הכנסת) ושפתיו מרחשין- לומד בעל פה – או מחזיק משניות "תפארת ישראל" ולפניו איזו זוג נעליים למכירה. – לא פגשתיו מגיד איזה "שעור. אבל תמיד כשהיתה מחלוקת בין הלומדים בהלכה או בפירוש איזו משנה, היה הוא "המכריע". אמרו עליו שהיה בקי ב"שולחן – ערוך", "אורח חיים" ובמשניות בע"פ, ולא התנהג אלא כסנדלר פשוט.
איש ירושלים ר' יודה אהרון סג"ל ווייס, שהיה ממיסדי שכונת "אחוה" בירושלים, והיה בעל דפוס בירושלים, בספרו החשוב - "בשערייך ירושלים" – כתב במיוחד דברים מרתקים על ר' ניסן הסנדלר.
יודה אהרון סג"ל עלה כצעיר מסלובקיה לארץ ישראל, יחד עם אביו – נפתלי הרץ – בשנת תרמ"ח – 1888. והם באו לירושלים מיד אחרי עלייתם. י.א. סגל מספר כי אחרי ששהה בעיר מספר חדשים, הגיע עת החורף, ועברו ימי של שנת תרמ"ט (1889). השמים התקדרו בעבים, החורף הראשונים החלו לתת אותותיהם, כי החורף יהיה באותה שנה קשה מדאשתקד. חבריו החלו לזרזו להצטייד במלבושי החורף וביחוד הסבו את תשמת לבו ש"ישאל" לו ערדלים לכל החורף מר' ניסן הסנדלר, תמורת שכר שימוש - לא גדול. בעיני ר' סגל היה כל המושג הזה חדש ולא מובן.
מה פירוש "לשאול" ערדליים וכי אין קונים אותם כשאר כל הבגדים? אבל תוך כדי שיחה הסבירו לו חבריו, כי ר' ניסן הסנדלר אינו נוהג למכור את ערדליו אלא משאילם למשך החורף, ותמורת דמי ההשאלה הוא אף מתקן אותם לכשהם נקרעים.
ח. חדר מלא ספרי קודש בדירת הסנדלר
לאחר מספר ימים הלך עם אביו לר' ניסן דנן, שגר על יד בית הכנסת של ר' ניסן ב"ק – "נישע'ס שול" - (וראה להלן דברים על ר' ניסן ב"ק) נכנסו לתוך חצר אפילה ולאחר שעלו כמה מדרגות והנה לפניהם בית
מלא ספרים...אולי יותר מאשר אצל רב באיזו עיירה בחו"ל. באמצע החדר ישבו שני זקנים על גבי דרגשים סמוכים לשולחן קטן ועוסקים בעבודתם. מיד בהכנסנו לחדר, קמו השניים ממקומם וברכוהו ב"צפרא טבא". בהמשך הוא כותב:
"אבא נכנס עמהם בשיחה בעניין הערדליים ואני ישבתי והסתכלתי בכתלי החרר, ובארונות הספרים
המלאים, ושאלתי לעצמי מה לסנדלר ולספרי קודש אלה? בינתיים ואבא גמר את משאו ומתנה עמהם
ומדדו לי את הערדליים, ולאחר ששילם לר' ניסן עשרים גרוש, בערך 4 פרנקים, קבלתי את הערדליים
בהשאלה לכל החורף בתנאי שאשמור עליהם, ורק במקרה שיקרעו יתקנם ר' ניסן בלי שכר....
"..ענין הערדליים היה נשכח מליבו לולא הזדמן לאחר כמה ימים בבית המדרש, "מנחם ציון"
("דער אלטער מדרש") , ולגודל השתוממותי לא היה גבול: ר' ניסן הסנדלר יושב בראש השולחן ומגיד
שיעורו בפני כמה עשרות יהודים זקנים וישישים מ"חברת ש"ס....סנדלר ומגיד שיעור? מוחי לא תפש דבר זה.
רגיל הייתי לראות בסנדלרים את עמי הארצות.כל ילד שלא הצליח בתלמודו נמסר כשוליה לסנדלר. אבל
סנדלר תלמיד- חכם ומגיד שיעורים ראיתי לראשונה בירושלים.....
ט. ר' זאוויל שפיצר
ר' זאוויל שפיצר מזקני ירושלים – שהזכרנוהו לעיל - היה מבעלי החסד המפורסמים שבירושלים. הוא היה ממלא תפקיד כ"ממונה" – דהיינו אחראי על בתם שבנו נדבנים למגורי עניים.
מספרים עליו שרבים היו לעיתים כועסים עליו כיוון שהחליט נגדם בענין מסירת דירות למגורים.
והנה קרו מקרים והוא נפגש עם אלה הכועסים והיו משמיעים בפניו... קללות וגידופים רח"ל. וכאן מעניין כי תגובתו היתה מיוחדת. היה מוציא מכיסו האחורי של מעילו את המטפחת שהיתה חובה שם. עפ"י רב היתה לו מטפחת אדומה. אז היה מתחיל לנעראת המטפחת כאילו מרוקן הוא את הפירורים, ועשה זאת כסמל דהיינו שלא ידבקו בו הקללות רח"ל.
י. הפחח ר' בייניש בלעכער...
פחח יהודי מפורסם היה בירושלים ושמו היה ר' בייניש בלעכער שם משפחתו היה סולובייצ'יק אבל היהודים הירושלמים קראו לו ר' בייניש בלכר (הפחח - ביידיש). הוא היה מאז ומתמיד שומר תורה ומצוות.
והיה שומע את השיעורים של אברהם חיים חשין בבית המדרש "סוכת שלום" בחצר ר' ישעיה ברדאקי שבעיר העתיקה. ר' בייניש הוא שסידר את האינסטלציה בבית החולים "שערי צדק" בעת בניית הבנין.
פעם, כשהיו לו עבודות בבית לחם, והוא עבד עד אחרי הצהרים, ורצה לשוב לתפילה בציבור ולשיעורו הקבוע שבבית המדרש, שכר עגלה מיוחדת ושילם תשלום מוגדל ("ספיישל")... בכדי להגיע למנחה ולשיעור הקבוע בתורה.
|