שירת העשבים

   מילים ולחן:נעמי שמר
דַּע לְךָ
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד
מִשֶׁלּוֹ
דַּע לְךָ
שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת
מִשֶׁלּוֹ
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה
שֶׁלָּהֶם
טוֹב מְאֹד
לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד
אֶת ה'
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
מִתְמַלֵּא הַלֵּב
וּמִשְׁתּוֹקֵק

וּכְשֶׁהַלֵּב
מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא
וּמִשְׁתּוֹקֵק
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אוֹר גָּדוֹל
אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ
עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל הַלֵּב
עיוננו בשירה של נעמי שמר יהיה בעקבות דברים ששמעתי בהרצאה של חוקרת הזמר העברי הד"ר טלילה אלירם (אוניברסיטת בר-אילן) והוסיפו וכתבו הרב דוב זינגר, גלעד רוזנברג ואחרים אשר ביקשו למצוא בכתבי רבי נחמן מברסלב את המקורות למילות השיר,רעיונותיו ותכניו.האמת חייבת להאמר,מקורו של השיר אכן בטקסטים משל רבי נחמן שאותם בחר וקרא בטלפון  השחקן שלמה ניצן לנעמי שמר.זו גם הסיבה להקדשת השיר על ידי המחברת לשלמה ניצן.

חלקו הראשון של השיר מתאר את הרועה המלווה את צאנו בשדה בעת שהוא מקשיב לשירת ומנגינת העשבים:
  "דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר"... (ליקו"מ תניינא, סג)
רבי נחמן מתאר את מסכת היחסים המתפתחת בין המנגינה העולה מחלילו של הרועה לזו העולה מרחשם של העשבים.הרועה אינו מחבר מנגינות אלא הוא מנגן את המנגינות העולות מהטבע,מהשדה,מבעלי החיים-עזים כבשים,פרות, מהמקום שבו הוא רועה את עדרו.הקול והמנגינה הנשמעים הם ניגונם של העשבים המשמשים מקור מזון לבעלי החיים.
מנגינת הרועה יש לה השפעה של ממש על העשבים:
"וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל. וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ', הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל". (שם)
המנגינה המתנגנת מחלילו של הרועה היא זו ששמע מהעשבים.אותה מנגינה מעוררת את העשבים לצמיחה מחודשת על מנת שישמשו מקור מזון לבעלי החיים.ורבי נחמן אינו מותיר את הרועה מחוץ להתרחשות הגדולה,גם עבורו יש למנגינה משמעות:
"גם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ ... וְעַל-יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת: 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה'. כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן - לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר". (שם)
עולם הטבע המגולם בשירת העשבים מביא את האדם,את הרועה להכרה 'ומותר האדם מן הבהמה',הוא יכול להבחין בין 'רוח הבהמיות' ל'רוח האדם'.הניגון נותן לאדם את תעצומות הרוח להכרת עצמו וייחודו.
הבית השני בשיר מבוסס אף הוא על קטע קצר מתוך שיחות הר"ן:
"ואמר לו רבנו זכרונו לברכה: לך עמי לטייל, והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: אם היית זוכה לשמע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך... כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאד ביניהם לעבוד את ה' ביראה". (שיחות הר"ן קס"ג)
מעניין לעקוב אחר המעבר מדימויו של עולם הטבע לדימוי המצוי כבר בתורה הקושר את עבודת ה' עם עולמם של השיחים  שמקור כינויים במילה שיח שמשמעה המקראי הוא תפילה :
"דע, כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באין בתוך התפלה, ומסיעיין לו, ונותנין לו כוח בתפלתו. וזה בחינת שנקראת התפלה שיחה, בחינת 'שיח השדה', שכל שיח השדה נותנין כח וסיוע בתפלתו. וזה בחינת 'ויצא יצחק לשוח בשדה' שתפלתו הייתה עם סיוע וכוח השדה, שכל עשבי השדה נתנו כוח וסיוע בתפלתו כנ"ל, שבשביל זה נקראת התפלה שיחה כנ"ל. ועל כן בקללה נאמר 'והאדמה לא תתן את יבולה'; כי כל יבול הארץ צריכין לתן כוח וסיוע בתוך התפלה, וכשיש פגם ועיכוב על זה, אזי נאמר 'והאדמה לא תתן את יבולה'; כי אפילו כשאינו מתפלל בשדה, נותנים גם כן יבול הארץ סיוע בתפלתו, דהינו כל מה שסמוך אל האדם כגון אכילתו ושתיתו וכיוצא, רק כשהוא בשדה, שאזי סמוך להם ביותר, אזי כל העשבים וכל יבול האדמה נותנים כח בתפלתו כנ"ל. וזה 'יבול' ראשי תבות: ו'יצא י'צחק ל'שוח ב'שדה שכל יבול השדה התפללו עמו" (ליקוטי מאמרים תניינא,יא)
נשים את ליבנו להערתו של ר' נחמן כבדרך אגב, שבעברית קוראים לשיח השדה 'שיח' - מלשון שיחה. לדבר זה יש שורשים כבר בספר בראשית.
(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח... בראשית ב' .יצחק היוצא 'לשוח בשדה' מתפרש כמי שיצא להתפלל תפילת מנחה.
האם העשבים מסייעים לאדם להתפלל? לדעת ר' נחמן התשובה היא- כן. אצל ר' נחמן המרחב הפתוח של השדה הוא חלק מעולמו של המתפלל,של הדבק בעבודת ה'. השדה חיוני לתפילה, ואם הוא חסר – 'והאדמה לא תתן את יבולה' – אזי חסרה גם תפילתו של המתפלל.
האם אין כאן הסבר בסיסי לאותה תופעה המוכרת לרבים,שראו את חסידי ברסלב,מתאחדים עם הטבע ופונים אל בורא עולם בקול רם ובצעקות כדי שישתלבו פניותיהם ותפילותיהם עם המתרחש בטבע.
והיכן הוא הרועה? הוא מכיר את הניגון השורה בעולם, ניגון המצוי  בין העשבים - ניגונה של הבריאה. עבור הרועה הניגון מחיה את הכל,הוא מבודד ומבדיל את הרוח הטובה – רוח האדם, מן הרוח הרעה – רוח הבהמיות. כשהרועה מתחיל ומתפלל בשדה, אזי הוא ממשיך את אותה חיות, את אותו בירור הרוח. באמצעות הניגון מברר האדם לעצמו את הרוח הטובה,וממנה הוא מגיע אל הניגון שמנגן העולם לבוראו.


כתיבה: ד"ר יואל רפל.