|
בכפר אחד גרו יהודי ואשתו ולהם בן יחיד, היה הבן חכם וטוב, כל רואיו אהבוהו והוריו אהבוהו מאוד. היה אותו היהודי עשיר מאוד. והנה קרה מקרה ויהודי זה הפסיד כספו ונהיה עני. עמד היהודי ובלית ברירה מכר את כל רכושו, נשארו לו רק כמה רהיטים וכן כוס זהב, כוסו של אליהו.
קרב חג הפסח ובביתו אין דבר. הלך אותו היהודי ומכר את גביע הזהב. תמורתו קנה את כל צורכי החג.
שם אותו האב את המצרכים בשני סלים, את הגדול נשא הוא בעצמו ואת הקטן נשא הבן. בדרך לביתם נתקדרו השמים וגשם עז ירד והרטיבם. בקושי רב נסחבו לביתם. בבואם הביתה, הרגיש הילד רע מאוד. קראו לרופא והנה הילד קודח בחום רב. נתן הרופא תרופה אך הודיע שכרגע אין הרבה מה לעשות וצריך לחכות.
הגיע ליל הסדר, ישבו האיש ואשתו לשולחן והביטו אל הילד בדאגה.
שעה שהגיעו באגדה ל"כל דכפין ייתי ויכול" דפקו בדלת, נכנס עני זקן וביקש מהם להתארח אצלם, ענו לו האיש והאישה כי הם בעצמם עניים, אך ישמחו לארח אותו והושיבוהו ליד השולחן.
משישב, שאל אותם האורח הזקן : רואה אני את פניכם העצובים, מדוע? סיפרו לו היהודי ואשתו על בנם החולה. אמר להם העני, אל תדאגו בידי כוס זו של אליהו, וסגולה יש בה, מי שישתה מהכוס הזו מיד מתרפא ממחלתו. הוציא העני את כוסו משקו, שפך לתוכה קצת יין ונתן לילד לשתות. אך שתה הילד כמה טיפות וכבר הרים את ראשו ואמר "מה נשתה"?
הסתכל עליו אביו ודמעות בעיניו ואמר לו "בני, הלילה הוא ליל הסדר" .
מיד ביקש הילד לשבת ליד השולחן. קם הילד מן המיטה ניגש אל השולחן ושאל את ארבע הקושיות.
לאחר אמירת האגדה, מיהרה האם למטבח וביקשה להגיש לאורח העני מנת דגים, אז הבחינה כי האורח נעלם.
חיפשו היהודי ואשתו את האורח ולא מצאוהו אולם שקו היה מונח על הארץ, פתחו את השק ומצאוהו כלים יקרים, כסף וזהב.
אז הבינו, כי העני היה לא אחר מאשר אליהו הנביא, שבא להושיעם ממצוקתם.
|