|
בבתי כנסת רבים נהוג שכל הציבור שר בקול רם את הבית האחרון בתפילת "אבינו מלכנו", הגם שבספרי תפילה קדומים כתוב שאת השורות הללו יש לומר בשקט. מדוע מתעלמים מן ההוראה עתיקת היומין הזו ושרים את הבית הזה בקול רם? ומדוע בעבר נהגו לומר זאת בלחש?
בתפילה זו, שיש בה בתים רבים, אנו מבקשים טובה, בריאות, פרנסה ושלום. "כלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ושמד ... כלה כל צר ומשטין מעלינו ... שלח רפואה שלמה לחולי עמך ... כתבנו בספר זכויות ... כתבנו בספר גאולה וישועה ... השיבנו בתשובה שלמה לפניך ... סלח ומחל לכל עוונותינו ..." אנו מבקשים מהקב"ה שייתן לנו את הדברים היקרים והחשובים ביתר בחיים.
ואולם בסיום רשימת הבקשות שלנו אנו מרגישים, לפעמים, כאותו כפרי שנכנס לחנות כל-בו גדולה. נדהם משפע המוצרים שעל המדפים, הוא בחר במאכלים המובחרים ביותר והניח אותם בסלו; אבל כשהוא הגיע לקופה הוא גילה שאין לו כסף כדי לשלם עבורם. בלחש, כדי שאף אחד אחר לא ישמע אותו, הוא ביקש מהקופאי להרשות לו לקחת את המאכלים הללו בהקפה, והבטיח לשלם את תמורתם בעתיד הקרוב.
בדומה לכך, המתפלל מבקש מהקב"ה את כל הברכות שבעולם; אבל כשהוא מסיים את תפילתו הוא מגלה שבעצם, אין לו די זכויות כדי להצדיק את כל הבקשות הללו. משום כך הוא מבקש בלחש: "אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו". במלים אחרות, הוא אומר: "אנא, תן לנו את הברכות הללו בהקפה, ונשתדל לשלם עבורן במהלך השנה הקרובה".
כיום, אחרי השואה האיומה, בה הקריב עם ישראל שישה מיליון מבניו, ואחרי שמתוך התבערה הגדולה יצאה שארית הפליטה והקימה בקשיים אדירים את מדינת ישראל תוך קידוש ה' ברבים, אפשר אולי לומר שדורנו הפך לבעל "זכויות", ומכאן התפרצותה של השירה בקול – ולא בלחש – בסיום "אבינו מלכנו".
עם כל זה, המלים הן אותן מלים; ולמרות שאנו משנים את אופן הגייתן, משמעותן נותרת בעינה. עלינו להבין, מתוך ענווה, שמלאכתנו טרם נשלמה: עדיין יש הרבה מאוד מה לעשות. בעומדנו מול השנה החדשה עלינו לקבל על עצמנו להמשיך במאמצינו לטובת עמנו ולמען האנושות כולה כדי שלא נהיה, חלילה, בלתי ראויים בעיני ריבון העולמים בבואנו לבקש את ברכתו.
|