בשנת 1964 ביקר בישראל האפיפיור פאולוס ה-6. בירושלים ביקש האפיפיור לבקר בחדר הסעודה האחרונה שבהר-ציון וכדי להקל עליו את העליה להר נסלל כביש מיוחד העולה מברכת השולטן עד פסגת ההר, כביש ששימש שלוש שנים לאחר מכן בשנת 1967 את הצנחנים בפריצה אל הכותל. בהר-ציון קיבל את פניו של האפיפיור ש"ז כהנא, מנכ"ל משרד הדתות, הממונה על ההר באותם ימים. בדרכם מהרכב אל חדר הסעודה האחרונה התעכבו לרגע באחד מעיקולי הדרך והאפיפיור פנה לכהנא בשאלה: לפנינו ירושלים על שני חלקיה, המזרחית והמערבית, למי לדעתך שייכת ירושלים? כהנא לא היסס וענה לו: לפני מספר שבועות קראנו בבתי הכנסת את פרשת "קרח" שגם היא עסקה במחלוקת קשה סביב השאלה למי שייכת הכהונה, לאהרן הכהן ומשפחתו או לקרח ועדתו. כל נסיונותיו של משה לקבל אות מן השמים שתכריע את המחלוקת לא הצליחו, לא האש שאכלה את מקריב הקטורת, לא האדמה שפצתה את פיה ובלעה את תומכי קרח, ולא המגפה הנוראה שנעצרה בידי אהרן והקטורת שבידו. - מה בכל זאת הכריע את המחלוקת? – שאל כהנא את האפיפיור והושיט את ידו כלפי העיר – את המחלוקת הכריעה פריחת המטה. מכל מטות השבטים שהונחו באהל מועד פרח רק מטה אהרן וזה הכריע את המחלוקת. הפריחה והחיים מסיימים מחלוקות וקובעים עובדות. לפנינו – המשיך כהנא כשפניו אל האפיפיור – שני צידי ירושלים. העיר העתיקה שבידי הערבים שוממה ועזובה, ואילו בצד השני ירושלים נראית במלוא יופיה ופריחתה וזאת התשובה לשאלה למי שייכת ירושלים.