כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחלת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפלה-זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת דמעות. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה בבכיה – ואני עושה בה סחורה. אבל אין זה מעניני.
פעם אחת הייתי מהלך בדרך, אותו היום שבעה עשר בתמוז היה. אני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת התפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, הייתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!... וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה לפני היפהפייה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשת של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים מהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף;
יהודי, מכיוון שאמר לפניו פזמון, סבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתיישבת עליו, אני מחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: ריבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך.
הראני חסדך, אב רחום. אף סוסי העלוב כובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: ומספוא מה יהא עליו?"
דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת.
ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפילין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כוחו לצאת מן המצר.
אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי.
שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים איש בלחיו של חברו, פתאום נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:
– אוי, ר' אלתר!
– אוי, אוי, ר' מנדלי!!
אלתר הוא יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה. פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה.
רבי אלתר איש בטלון ומוכר-ספרים הוא, מכירי מימים רבים.
לקריאת הסיפור המלא באדיבות פרויקט בן יהודה.
|