|
בבית-ממכר-התמונות הגדול שבעיר רבתי-עם במדינות-הים, בין התמונות הרבות והשונות של נשים מכל הגילים ומכל הצורות, מפרות הבשן ועד הרכות והענוגות, מכל מיני העוויות, מכל אפני כחל ושרק ופרכוס וכלכול שערות, מכל גיזרות הבגדים ועד הערומות לרביע, לשליש, למחצה ומעלה, בין קהל גדול של חיילים מכל המדריגות ועד שרי-הטבחים והתליינים, בין המון סופרים ומנגנים, חלקי-פנים וגדלי-בשר, ואספסוף פקידים שוממים ומשעממים וסתם הדיוטות קופצים בראש, שאין פניהם אומרים כלום חוץ מעזות ותאווה גסה, – בין כל התמונות הרבות והמרובות הללו הוצגה לראווה תמונה אחת משונה מכל חברותיה, ומושכת את עין כל רואה בזרותה, בייחוד במקום הזה.
התמונה היתה תמונת חבורה, רובם צעירים ומיעוטם זקנים, מהם בעלי סנטר בולט ורצון חזק, ומהם רכי-עיניים ובעלי פנים חלשות, וכולם מן הנענים והניגשים. בארבע שורות זו למעלה מזו עמדו, ובשורה הרביעית בתווך ישב יהודי חיוור פנים, דק בשר ודל זקן, וכל חזותו מביעה ואומרת צער שלאחר ייאוש, והידיים הללו, המונחות לו על ברכיו מרושלות, נרפות וחולניות, מרמזות: מה נעשה? כלו כל הקיצין... וסמוכה לו יושבת בת-ישראל עטופה ופרופה, והיא כעוטיה, ורק עינה האחת גלויה, מוסבה אל מול פני היהודי החיוור, והיא בוכיה לכאורה.
ויהי היום, ויעבור אחד מזרע היהודים, ממעוני הגלות וחולמי הגאולה, על-יד בית ממכר התמונות ההוא, וירא את תמונת החבורה היהודית, ואת פני היהודי החיוור המלא צער, ואת העוטיה אשר על ידו, ויאמר: אין זה כי-אם יעקב הקטן והדל, וזאת השכינה הישראלית, המסתכלת בבחירה ומורידה דמעות על משבתיו; וישתומם כי אין איש ישראל גואל את התמונה מבית-הממכר, ומחברותיה שנטפלו לה על-כרחה, ויאמר: "אנוכי אגאלנה".
תמים היה בן-היהודים, כי טרם נוסה באלה. אפס, כי כעבור עליו ימים רבים לכיתות רגליים על בתי עשירי-ישראל, ולילות לא מועטים לכתיבת מכתבים אל חובבי האמנות הישראלית, ראה ונוכח, כי ישראל קדושים הם: היכולים אינם רוצים, והרוצים אינם יכולים, ואלו שבינתיים נותנים פרוטות שאינן מצטרפות לחשבון גדול. אז תרפינה ידיו, וייוואש מן הדבר.
עברו שנים אחדות. היהודי נזדמן לאחד ממקומות-המרפא שעל חוף הים, ויהי מטייל לבקרים בגן-העיר. וכאשר נלאה ללכת, היה יושב על אחד הספסלים, מוציא מכיסו עיתון יהודי, מביט בו בעינו האחת, קורא ואיננו קורא, ועינו השניה טובלת בתכלת הים שלפניו ובתכלת השמים שעל-גביו. פעם אחת ישב אצלו "פריץ" אחד, שחור שער ועיניים. הציץ ה"פריץ" בעיתון שבידי שכנו, וכשראה אותו כתוב בלשון היהודים, נכנס מיד בשיחה עם בעליו. ומאותו היום היה ה"פריץ" מחזר אחרי היהודי בכל בוקר, ומטייל עמו ארוכות וקצרות, ומשיח עמו על הליכות עולם, ועל עניינים שבין איש ואשתו, ועל דין-ודברים שבין יעקב ועשיו; ובאחד הימים אמר לו ה"פריץ" הרומני – כי בן רומניה היה – להיהודי: מחבב אני את העמקנות של היהודי, ולפיכך אוהב אני להרבות דברים עם בן-ישראל שפגע בי, אלא שאינני סובל את תכונת היהודי. שתק היהודי ולא אמר כלום, ובלבו נזכר כלל גדול שהיה בידיו: כל הבא ואומר שהוא שונא את תכונת היהודים, בין שהוא יהודי בין שאיננו יהודי, בידוע שאת תכונת עצמו הוא שונא.
טיולי ה"פריץ" עם היהודי היו נמשכים והולכים, עד שאירע מעשה וה"פריץ" לא יצא לטייל ימים אחדים. חשב היהודי בלבו: בוודאי חלה ה"פריץ" ומיצווה לבקרו, כמו שאמרו "מבקרין חולי גויים עם חולי ישראל", ומכל-שכן בגוי המכירו. הלך אל האכסניה שבה נתאכסן ה"פריץ", ומשך בפעמון. יצא המשרת ואמר לו: את מי אתה מבקש? נזכר היהודי, שמעולם לא שאל את ה"פריץ" לשמו, ועמד נבוך כמעט, עד שהוציאו המשרת ממבוכתו ואמר לו: בוודאי את איש-שיחך המטייל עמך אתה מבקש. הינה חדרו של האדון ישראלוביצ'י! ותוך כדי-דיבור דפק באחת הדלתות, ומיד נשמע קול קורא: היכנס!
נכנס היהודי ומצא את איש-שיחו כשהוא מוטל חולה במיטה. על השולחן הקטן, הסמוך למיטתו, עמדה תמונה קטנה, תמונת "האמא הקדושה", במסגרת כסף, ומעל למיטה היתה תלויה תמונה גדולה במסגרת יפה למאוד. הציץ בה היהודי וראה לתמהונו הגדול והינה זאת תמונת החבורה היהודית עם ארבע שורותיה, עם היהודי הקטן והחיוור ובת-ישראל העוטיה, הבוכיה, שעל-ידו, באמצע השורה הרביעית.
מבקש היהודי להסב את עיניו מנגד התמונה, והן נמשכות מאליהן אחריה ותלויות בה.
ה"פריץ", שהיה נרגז ביותר בשעה זו, הרגיש בדבר, ואמר לו, ליהודי, מתוך רוגזה: על מה אתה תמיה? כלום לא בן עמך[1] היה זה שאמר: "ניהיל אדמירארי"[2]?
חשב היהודי בלבו: ניהיל אדמירארי! טוב ויפה ומתוקן ומקובל הדבר הזה. אף-על-פי-כן הרי זה מן המתמיהים: "פריץ" רומני ששמו ישראלוביצ'י, שונא ישראל ורודף אחריהם, ולא עוד אלא ש"האמא הקדושה" שומרת עליו מלמטה, ויעקב הקטן והדל עם שכינתו העוטיה בוכים עליו מלמעלה – כלום אין בכל זה אפילו כדי להתמיה בן-עמו של ברוך שפינוזה בעצמו?
עם כל זה שתק היהודי ולא אמר כלום.
ה"פריץ" אמר: תמונה זו הניחה אחותי למשמרת, והרי עלי להחזירנה לה. אחותי קיבלה את התמונה במתנה מידי אחד ממכריה מן היהודים החדשים...
אחר-כך שתק ה"פריץ" רגע קל ויוסף ויאמר: את היהודים החדשים אינני סובל כל-עיקר. כל אותה העצמיות הישראלית האיתנה נתמזמזה בהם, והם קלים וריקנים ללא כובד-ראש וללא משקל-נפש, ללא בסיס מלמטה וללא שמים למעלה.
שמע היהודי בשתי אזניו, ואת שתי עיניו לא גרע מן התמונה.
עברו עוד עשר שנים. היהודי ישב בספריה העירונית שבבירת האורתודוכסיה הישראלית באשכנז. הביט ממולו וראה יהודי צעיר, ראשו יפה למאוד, מכוסה שער שחור, דק ומסולסל, וזקן קטן, שחור מסולסל ודק גם הוא, מכתיר את לחייו. הצעיר ישב אל השולחן, כשהוא מוקף ספרים מרובים, יהודיים וחיצוניים, שעיין בהם עיון עמוק, ומזמן לזמן רשם דבר-מה במחברת העבה שלפניו.
נסתכל היהודי בפני הצעיר, והכיר בהן את כל תווי פניו של ה"פריץ" ישראלוביצי; אלא שנתפשטו מגשמיותם ונעשו רוחניים ביותר.
נזכר היהודי בשיחות ה"פריץ", וגם את התמונה נזכר, ויאמר בלבו: הרי עלי לחקור ולדרוש את כל הדבר, ואפשר שאגלה גם את עקבות התמונה...
מה עשה היהודי? הלך אל מכר רחוק שהיה לו בעיר ושאל אותו: כלום אינך מכיר יהודי מלומד, צעיר לימים, שסימניו כך וכך?
הכיר המכר הרחוק את הסימנים, והשיב לו בנוסח שאלה: משום מה אינני מכירו? אמו "פריצה" רומנית מזרע ישראל, ושמה לבית אביה ישראלוביצ'י. מתחילה נישאת לשר-האוצרות בבסראביה, נתגלגלה עמו שנים אחדות ולא ראו נחת זה מזה, עד שיצאה ממנו בגט-פיטורים ונישאה פעם שניה לשר גדול קאתולי במדינת אוסטריה. בביתי נתוודעה לדוכס פלוני וברחה עמו למקום שברחה, וכשהתיר לה "האב הקדוש" ברומי להתגרש מבעלה השני, נישאה לדוכס וילדה לו שני בנים. את האחד שלחה ללמוד למדינת רוסיה, ונעשה שם צורר-ישראל נורא, והשני נתחנך בבית כומר גדול ונקדש לכמרות, עד שברח למדינת אשכנז ונתגייר, ועכשיו הוא יושב ועוסק בתורה ובענייני ישראל, וגם אחיו הצורר ודודו נמצאים עכשיו עמו ושומרים דת ישראל.
תמה היהודי תמיהה גדולה, וסינן מבין שפתותיו: וכל זה בשל מה?
אמר לו המכר: בשל תמונה! תמונה יהודית נתגלגלה לידי ה"פריצה". אינני יודע מהיכן, ותמונה זו הזכירה לה תמיד מאין היא באה ולאן היא הולכת, ולא נתנה לה מנוחה, והטרידה אותה מבית בעליה, וכשנישאה לבעלה השלישי, לדוכס, עמדה ומסרה את התמונה לאחיה, בן-אדם משונה ביותר, והיתה התמונה מציקה לו, עד שביקש להתגייר. מה עשה? עמד ונתנה במתנה לכומר הגדול מכרו, שבביתו נתחנך בן-אחותו. היה הנער מסתכל בתמונה ומהרהר בה ימים ולילות, ומשנודעו לו מוצאו וכל ענייני אמו, ברח ונתגייר. וכשהיתה עלילת-הדם הגדולה במדינת רוסיה[3], ואותו הכומר הגדול עמד וצידד בזכות ישראל, כעס עליו האח הצורר, שעמד בראש המקטרגים, ובא לביתו להתקוטט עמו. הראה לו הכומר הגדול את התמונה שקיבל במתנה מידי הדוד של הצורר, מידי ה"פריץ" ישראלוביצ'י, והעמידו על כל הדבר. נפלה רוח הצורר בקרבו וישב על עקבותיו בבושת-פנים, ומאז לא הוסיף להרים ראש. ובאחד הימים עזב את כל אשר לו, ויבוא הוא ודודו עמו למדינת אשכנז לגור בבית האח השני, הלוא הוא היהודי המלומד שראית בספריה.
שמע היהודי באזניים קשובות ושאל: והאם איה? השיב לו חברו: ברחה... עם הרופא היהודי שהיה בבית הדוכס ברחה...
ממחרת היום ההוא חיכה היהודי על יד הספריה, ובראותו את הישראלי הצעיר מאתמול יוצא את הבית, ניגש אליו ונתן לו שלום, ומשהחזיר לו הלה שלום לא שהה היהודי ושאל אותו: והתמונה איה היא?
נסתכל בו השני רגע קל, והשיב: בבית הכומר הגדול, מחנכי לפנים.
תפשו היהודי בשתי ידיו וצעק כמעט: אַל – כי לך משפט הגאולה...
השיב לו השני תפוש-מחשבות: יש משפט הגאולה, ויש זמן הגאולה...
צעק היהודי, זאת הפעם בקול גדול: אין הגאולה מצוות-עשה שהזמן גרמה! מצוות הגאולה הרי היא כצרת הגלות, שאינה פוסקת אפילו כהרף-עין! מצוות הגאולה תדירה היא: כל יום, כל עת, כל שעה, כל רגע ורגע זמנה הוא!... גאל בעוד מועד, בעוד יש אפשרות כל-שהיא של גאולה, מהר וגאל!...
הערות:
1. ברוך שפינוזה [העורך].
2. Nihil admirari! (לאטינית) – "אל השתאות לשום דבר!". אכן, בטעות יוחס כאן ניב זה לשפינוזה, ובאמת מצוי הוא כבר בכתבי קיקרו והוראטיוס. מסתבר, שהכותב התכוון כאן לשיטת שפינוזה: "לא לצחוק לפעולות בני אדם, לא להצטער עליהן, אף לא להוקיען, אלא להבינן" ("מסכת מדינית", I, 4) [העורך].
3. עלילת הדם על מנדל בייליס בקיאב, ב 1913 [העורך].
|
© כל הזכויות שמורות
|