|
אורך לבן כשביל החלב,
נשמתך מוזהבת בכיפת זהב.
שכינה בך שורה,.
ואת צרורה.
האבנים בוכות בך, ירושלים,
ואני נושאת כפיים.
מבורכת את ירושלים,
בך נפתחים שערי שמיים.
האבנים שורפות בך, ירושלים.
דומעות כמים.
מפויחות, שבורות כלוחות,
מלוחות.
האבנים צורבות,
כואבות,
זוכרות,
קורסות.
על נהרות
קינה ונהי
חורבן ושממה
בירושלים.
עיר בה דוד חנה,
כינורות ורינה.
נשובה לאבנייך,
נחונן עפרייך.
ימתחו מיתרים
וישובו השירים.
מכל אבן, תפילה עולה
לגאולה.
ערב תשעה באב התש"ע
|