מקלות הכביסה של פעם. צילום: יהודה עצבה

יום כביסה

נכתב על ידי: מאיר מיכה

מי קבע שביום רביעי עושים כביסה, זה האמונה העממית שזה היום היחידי בשבוע שאין את האות 'שין'.  כך חשבתי גם אני שנים רבות עד שירושלמי אחד הזכיר לי שביום הזה נבראו המאורות ולכן הסבתות שלנו ידעו שהשמש תצא ביום רביעי ותייבש את הכביסה.

אז זהו כמו שאמרתי, החליטו זקנות העיר שביום רביעי עושים כביסה. אבל אז לא היו מכונות כביסה, מי השתמש במכונת כביסה? היו עושים כביסה בפיילה ( גיגית פח גדולה ) מחממים מים בדוד על פרימוס, שופכים את המים לפיילה ומשרים בתוכה את הכביסה, ולאט לאט היו מוציאים בגד אחר בגד מתוך הפיילה ומניחים על קרש.
זה היה מין קרש כזה מחוספס והיו משפשפים את הבגד עם פתיתי סבון על הקרש. ופתיתי הסבון האלה עם כל השפשופים במים הדיפו את ריחה הכביסה החריף בכל השכונה.

היו נשים שזו הייתה העבודה שלהן – הן היו כובסות. הייתה אחת שקראו לה 'רחל ונאקי' זה בספרדית בוא הנה. אנחנו היינו הולכים לרחל עם שקיות ועם הכביסה בפנים והיא הייתה מכבסת אבל לא הייתה תולה. זה אנחנו היינו עושים היו לנו חבלים משני עברי הרחוב והיינו מרימים את החבלים בעזרת מוטות גבוהים, אבל היינו צריכים להזיז את העמודים כל פעם כי היינו משחקים 'סטנגה' וגם כדורגל ברחוב ולשם כך היינו צריכים לקפל את הכביסה על החבל ואז הייתה יוצאת 'רחל ונאקי' וצועקת בספרדית, אל תשחקו כדורגל, יש לכם את כל השבוע, אם תשחקו היום יום רביעי, הכביסה לא תתייבש ואני לא אקבל כסף על העבודה שלי.

השנים עברו 'רחל  ונאקי' נעלמה מהשכונה וגם החבלים עם הכבסים משני עברי הרחוב נעלמו וגם אנחנו כבר הפסקנו לשחק כדורגל. מה שנשאר לי זה הגעגוע ליום הכביסה באותם ימים בשכונת הילדות.

אגב עד היום כשאני מריח ריח של סבון, עולה לנגד עיני דמותה של 'רחל ונאקי' וחווית יום הכביסה במלוא הדרו.
 

תלייה מסורתית של כביסה על ידי נשות השכונה - צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
מוצש"ק - 2.3.19 - כח' אדר, א' תשע"ט
 
|