| 1.
|
המדורה והתפילה
|
|
מאת: יהודה עצבה
|
26/12/2016
|
|
בחג החנוכה תשע"ז, קיבלתי מייל מאת המשורר יוסף עוזר ואביא אותו כאן במלואו בהקשר לסיפור החסידי, נראה לי שזהו המשכו הישיר של הסיפור המחבר את כולנו: כשהרגיש הבעש"ט שצרה עומדת לבוא על ישראל, נטל את מקלו, לבש את פרוות הכבשים הגסה, הלך ליער, והדליק אש לרגלי אלון, התפלל- ותפילתו נענתה. דור אחד אחריו היה צדיק שעדיין ידע גם את היער, וגם את האלון. הוא לבש גלימה שחורה וקרא: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורת הבעש"ט, אך בכוחנו לומר אותה התפילה"- ותפילתו נענתה. דור עבר. אומרים שהרבי מסאסוב ביקש לפעול באותה הרוח. מה עשה? לבש חלוק משי חגיגי ופנה ליער. אך לא ידע כבר להדליק את אותה האש, ואין בכוחו לזכור את כוונת התפילה שאיחדה את היהודים. הוא היטיב את השטריימל לראשו וזכר את מקום עץ האלון. הוא התפלל והגזירה בוטלה. חלף דור נוסף. שמועה היא שרבי ישראל מרוז'ין התבקש לפעול למניעת הצרה הגדולה והאיומה. הוא התיישב על כיסאו המצופה זהב בארמונו המפואר, ואמר: "את היער כבר אינני מכיר. את האש ההיא, גם לא. גם התפילה נשכחה. ומקום האלון נשתכח. אבל את הסיפור שארע שם עדיין יודעים אנו לספר." שואה גדולה באה. אש גדולה שרפה את היהודים שהקימו בתי תפילה מיוחדים לסנדלרים, בתי תפילה נבדלים: לאומרי תהילים, בתי תפילה נבדלים שאליהם יכנסו אומרי משניות, בתי תפילה מעמדיים- רק לתלמידי חכמים. מאות אלפי עצי אלון נכרתו והוקמו מחנות השמדה. כסא מצופה זהב, פמוטים, כתר זהב משטנפשט, זרמו למרתפים סודיים באירופה. קרס האלון. כבה הסיפור.
קמה מדינת ישראל. אבא עלה מבגדד ונולדתי לעמק יזרעאל.
אבא אמר לי: אתה האש, אתה האלון, אתה התפילה, אתה הסיפור. לך והושעת את ישראל. ואבא חרש, זרע וקצר.
|