החנוכייה של סבא

 החנוכייה של סבא

 סבא שלי נולד בתימן ועלה לארץ עם משפחתו בעליה שנתפרסמה כעליית "בתמר". יהודי תימן פרשו את שיר השירים בדרכם "אל תעירו ואל תעוררו עד שתחפץ" הייתה הוראה ברורה שאין להחיש את הגאולה אלא יש להמתין, בבחינת "בעיתה אחישנה". והנה הגיע העת לקיים את הפסוק "אמרתי אעלה בתמר" ובתמר היא שנת תרמ"ב, 1882, ארזו את מטלטליהם ועלו פשוטו כמשמעו לארץ ישראל.

הדרך הייתה קשה, ולאחר מסע של יסורים, רעב ותלאות בו נפטרו רבים. זכו חלקם להגיע לירושלים. החיים בירושלים באותם שנים קשים מנשוא. בארץ חיו רבים מכספי "החלוקה" ויהודי תימן שרובם היו סופרי סת"ם וצורפי כסף נאלצו לעבוד בעבודות קשות ומפרכות וחלקם התבלטו עד מהרה כסתתים אומנים.

כשהייתי ילד קטן הבטיח לי סבא שיכין לי חנוכייה. סבא שלי היה סתת, סתת זה מקצוע מיוחד. כל יום בבוקר

היה סבא קם, מתפלל ומעמיס על הגב שלו את שק הכלים הכבד, ובו  כלי העבודה של סתת: זוויות, אזמלים,

שוקיות ופטישים. בכלים האלה היה סבא מסתת וחוצב מתוך הסלע את אבני הבניין לבתים בירושלים.

סבא היה סתת אומן ועד היום אני מתמלא גאווה כשאני מטייל בחוצות ירושלים ורואה את האבנים המסותתות בבתים היפים כמו בניין שערי צדק הישן ובתי אבן עתיקים ויפים מהימים ההם.

בערב כשהיה סבא חוזר מן העבודה הייתי ממולל פיסת נייר קטנה ושולף מתוך תעלת הדמעות של סבא את רסיסי אבניה של ירושלים וכך מתוך תעלת הדמעות של סבא צמחה בי האהבה לירושלים

נולדתי בשכונת יגיע כפיים והייתי משחק עם הילדים בחצר בכל מיני משחקים, גולות, עפיפונים, חמש אבנים אבל כשהתקרב חג החנוכה עזבנו הכל וכולנו סובבנו פורפירות כלומר סביבונים מעץ. היינו מלפפים חוט על הסביבון וזורקים אותו בכוח אל האדמה ומתחרים מי יצליח לסובב את הסביבון יותר זמן.

אבל ככל שחג החנוכה הלך והתקרב ואני הייתי עצוב, עצוב מאוד, כי לכל החברים שלי היו כבר חנוכיות עשויות מנחושת, מכסף יפות ומיוחדות. רק לי לא הייתה חנוכיה כי סבא לא יכול היה לקנות חנוכייה יקרה כל כך.

- נו סבא, מתי גם לנו תהיה חנוכייה יפה? מתי תקנה גם  לי חנוכייה?

סבלנות, אמר סבא, סבלנות.

- אבל סבא, עוד מעט חנוכה, לכל החברים שלי יש כבר חנוכיות ולי אין.

- אל תדאג, אמר סבא, שתק והלך.

הזמן עבר והייתי מאוד עצוב.

יום אחד חזר סבא הביתה, הוריד את השק ושאל את כולנו, את כל הילדים.

- יודעים אתם מה יש בשק? אף אחד לא ענה.

רק אני עניתי בשקט ובציפייה גדולה – חנוכייה.

נכון! אמר סבא. הכניס את היד לתוך השק והוציא את החנוכייה הזאת. חנוכייה עשויה אבן.

 חנוכייה יפה כזאת, רק סבא שלי ידע לעשות, כי הוא היה סתת אבנים בירושלים.

- אצלנו בתימן, הסביר סבא לחברים שלי שבפעם הראשונה בחיים ראו חנוכייה מאבן - החנוכיות עשויות מאבן וזכיתי להכין חנוכייה מאבן ירושלמית. אמר סבא והגיש לי את החנוכייה.

סבתא לקחה את החנוכייה, שמה בה פתיליות ושמן ועד היום אני זוכר את חג החנוכה ההוא עם האור המיוחד של חנוכיית האבן של סבא.

החנוכייה הזאת היום בבית שלי ואני בעצמי סבא ומספר את סיפור החנוכייה לנכדים שלי. וכל פעם שאני מדליק את החנוכייה אני נזכר באותו רגע שהגיעה אלינו הבייתה ובאור שהביאה.

אני גאה בחנוכייה הזו כי היא יחידה בעולם ולא קנו לי אותה, אלא סבא שלי הכין אותה לי.

מספר: יהודה עצבה.