סלע חנה

נכתב על ידי: נחמה כהן מפי אביה

חנוכה של שנת תש"ח היה חג החנוכה האחרון שלנו בעיר העתיקה לפני שנפלה בידי הירדנים. היו אלה ימים קשים ליהודי ירושלים. המלחמה על העיר העתיקה היתה בעיצומה וקולות פגזים וכדורים לא פסקו ביום ובלילה. אנשים הסתגרו בבתים ולא יצאו החוצה באותו חנוכה. היה גם חורף קשה וגשמי זעף היכו בחלונות והבריחו את האנשים מבתי הכנסת לבתיהם. גם רבה של ירושלים העתיקה, ר' שלמה דוד כהנא סיים את תפילתו ומיהר עם בניו הביתה לקיים מצוות הדלקת הנרות.

 בעודם עומדים ובודקים את הפתילות נשמע בבית קול פסיעות מהרחוב. היו אלה פסיעותיו של אדם זקן שהלכו וקרבו לבית עד שנראה היה כאילו הדפיקות הן על דלת הבית ממש. אחד הבנים מיהר לפתוח הדלת אך איש לא נכנס בעדה. בגלל האפלה הוא לא ראה דבר ובסגרו את הדלת נשמעו במרחק כמה נקישות באבן סלעית ולאחריהן נשמע הד פסיעות מתרחקות.
 למחרת בלילה השתוללה בחוץ סופה עזה ובעת הדלקת הנרות שוב נשמעו הפסיעות מתקרבת לבית הרב. ר' שלמה דוד כהנא התעטף במעילו ורץ לכיוון הדלת, אך משפחתו עיכבה בעדו כי זקן וחלש היה.

 בלילה השלישי חזר שוב הסיפור על עצמו והפעם פקעה סבלנות הרב והוא פתח במהירות את הדלת ורץ עם בניו בעקבות הפסיעות. והנה בעודם יורדים במורד הסימטה ראו דמות כפופה עומדת ליד הסלעים שבמבוי הסתום בקצה הרחוב. משהתקרבו אל הדמות, התגלה בפניהם המקובל הירושלמי ר' יצחק כשהוא מרים את מקלו ומכה בכוח באחד הסלעים. ובכל פעם שפגעה גולת הכסף שבראש המקל בסלע, ניתזו ממנו ניצוצות לכל הכיוונים.

 הרב הזקן שאל את ר' יצחק לפשר המעשה, ואילו המקובל שהשתומם למראה הרב העומד לידו באפלה אימץ את המקל אל לבו ונשק לגולת הכסף ואמר: רבי, אני מדליק ומעלה את האור בכל חנוכיות העולם. "ומדוע דווקא במקום הזה?" שאל הרב בתמיהה. "רבי", ענה לו המקובל, "טעות היא לחשוב שחג החנוכה בא להזכיר את סיפורי פח השמן. החג בא הודות לחנה ושבעת בניה שקידשו שם שמים ומתו כדי לא להפר את התורה. חנה אחת ושבעת בניה – שמונה הם, והם מהווים את מקור הנס והאור, ויש בידי מסורת עתיקה העוברת מדור לדור, שכאן בירושלים, כאן בסימטת חב"ד, תחת סלע זה, קבורים חנה ובניה. כך שמעתי מפי אבי ואני מקיים את מצוותו במקל שמסר לי".
"ועתה" – פנה המקובל לרב, "זקן אני כבר וחלש, אנא קח ממני את המקל ותמשיך אתה את המצווה הקדושה". 
 דמעות חנקו את גרונו של ר' יצחק ולא יכול עוד להמשיך לדבר. הרב ובניו חזרו לביתם שבחצר "אור החיים" כשהמקל בידם, וכעבור ימים מספר התבקש ר' יצחק לישיבה של מעלה.

 אלא שעברו ימים ושנים בטרם עלה בידי משפחת הרב לקיים את המצווה שקיבלו על עצמם. העיר העתיקה שהיתה במצור נפלה בידי הירדנים. משפחת כהנא נאלצה לעקור מביתה אל העיר החדשה וכשקמה מדינת ישראל – נשארה העיר העתיקה בידי האויבים.
 תשע-עשרה שנה חלפו מבלי שבני ירושלים יוכלו לגשת אליה. ר' שלמה דויד, רבה של ירושלים העתיקה, הלך בדרך כל הארץ, ובנו, ר' שמואל זנוויל כהנא, שהיה עד ראייה לכל אותו מעשה נתמנה לממונה על הר ציון.
 במשך כל השנים שמר על המקל השחור בעל גולת הכסף בהר ציון והמתין ליום שבו יוכל לקיים את צוואתו של ר' יצחק המקובל.
 
בשנת תשכ"ז שוחרר סוף סוף הכותל. וכאשר הדליקו בני ישראל נר ראשון של חנוכה, לקח את המקל והלך להכות בסלע חנה, כדי להעלות את האור בכל החנוכיות שבעולם.


© כל הזכויות שמורות
יא', כסלו, תשע"ב. 7.12.11
1. המציאות עולה על כל דמיון
מאת: נילי אמיר-סגל 11/12/2011
סיפור כזה מעורר הרבה שאלות- מה כאן הדמיון ומהי המציאות אבל עובדה זו לא חשובה כמו עצם הפליאה שהוא מעורר...
 
|