בימים ההם בזמן הזה

א. חנוכייה של אבן

"הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים ועל הנפלאות ועל.. התשועות...".
קולו של סידי (סבא), המדליק את פתילות השמן בחנוכייה, היה רך וחמים. כולנו הצטופפנו סביב החנוכייה והקשבנו לברכה. קולו של סבא נעשה צלול ומלא עוצמה, הוא ברך ושר בנעימה תימנית מסולסלת: "...ועל הגבורות ועל התשועות שעשית לאבותינו...".
כך פתחתי וספרתי לילדי  על חג החנוכה בבית ילדותי בירושלים.
"אמא, סופגניות אכלתם"?, שאלה אותי בתי הגדולה, בשמת.
"אני רוצה שתשירי כמו שסידי שלך שר", קטע אותה חן, בני.
"אמא", שאל שניר, הבן הצעיר בחבורה, "את היית ילדה קטנה"?
חייכתי. אתם רוצים לשמוע על החנוכייה של סבא שלי"? שאלתי.
"כן, כן, ספרי", דחקו בי הילדים.
עצמתי את עיני, חזרתי בדמיוני, אל בית ילדותי בירושלים והמשכתי בספור.
"על אדן החלון הרחב בביתנו, דלקה בכל שנה, בחג החנוכה, חנוכיית האבן שסבא שלנו הכין. סבא שמואל, היה סתת אבן. מאז עלה עם אביו מתימן גלגל אבני בניין רבות בירושלים, הוא היה סתת אמן, ואף לימד נערות חלוצות את מקצוע הסיתות באבן, אבל זה סיפור אחר.
החנוכייה היתה עשויה אבן ירושלים אדמדמה במקצת. מלבנית, עדינה, מסותתת סיתות דק ומהוקצע במומחיות. סבא טרח הרבה בעשייתה. הוא נטל את כלי עבודתו, שקוק, אזמל ופטיש סתתים מחורץ. סיתת ושייף, חרץ בה חריץ עמוק, קבע באזמלו שמונה קעריות קטנות לשמן ובקומה השנייה התקין מקום כבוד לשמש, אף הוא קעור באבן.
"אני רוצה להכין חנוכייה של אבן", קרא לפתע חן, מלא התלהבות.
"קשה להקציע חנוכייה מאבן, הסיתות באבן קשה", אמרתי והוספתי: "העבודה דורשת כוח ומומחיות וגם הרבה אהבה ועקשנות".
"את תראי, אמא, אני אכין חנוכייה מאבן"! אמר.
בשמת פרשה מזמן והלכה לצפות בטלויזיה. שניר הצעיר, הקשיב מתוך נמנום. הבטתי בילדי, נזכרתי בילדותי והמשכתי לספר.

ב. פתילות השמן
סבתא יונה (ג'דה), הכינה מבעוד יום את פתילות הצמר לחנוכייה. כן, ילדים בחנוכייה שלנו, לא דלקו נרות, אלא פתילות צמר דקיקות ומהודקות שנטבלו בשמן והאירו באור מיוחד.
סבתא מילאה קנקן מלא בשמן, הספיגה את הפתילים ומלאה את קעריות האבן בשמן, שמן זית רווי ועסיסי, צבעו ירקרק צהוב, מעשה בית.
אנחנו, הילדים, עקבנו אחרי מלאכתה של סבתא. סבתא שלנו, סבתא יונה, אשה צנומה ורזה, הסתובבה בבית ובמטבח בזריזות כנערה צעירה. אחזה בכל פתילה וביד אוהבת, מוללה וגלגלה עד שהפתילה היתה מהודקת ארוכה וזקופה כנר דקיק. הבטתי באצבעותיה הגמישות של סבתי כשהן נעות ימינה ושמאלה וחגות במעגל סביב הפתילות. עיניה זהרו, ניכר היה שהיא שמחה להכין את החנוכייה לערב החג ולעזור לסבא בהכנות לחג.
בסיום ההכנות הניחה סבתא את השמן והפתילות על מגש נחושת ורק אז ניתן היה לטפל בכל פתילה להספיג אותה בשמן ולהשקיע בקערית בחנוכייה.
ההכנות לערב החג הושלמו. הבית כולו לבש חג.
סבתא לבשה צעיף משי וישבה ליד החנוכייה.

ג. בימים ההם בזמן הזה
בערב חג החנוכה, דלקו פתילות הצמר הדקיקות והציפו את הבית באור נפלא. כל פתילה השמיעה רחש נפץ שקט והצטרפה למנגינה מיוחדת לכבוד החנוכה.
"אמא, זה היה בחנוכה"?, שאל שניר.
בודאי, בדיוק כמו הערב.
"איך חגגתם בערב חג החנוכה"? התעניינה בשמת.
מיד אספר, אמרתי. כיוונתי את השלמת הסיפור ממש לערב החג כשכל המשפחה מתכנסת להדלקת הנרות.
הילדים הקיפו את החנוכייה שלנו ובה נרות החג מחכים בקוצר רוח, להדלקה ולהמשך הספור על ילדותי בירושלים.
המשכתי לספר:
לאחר הדלקת הנרות הסבנו אל השולחן לאכול ג'עלה. מיני קליות קטניות, זרעונים קלויים בוטנים גרעינים פיסטוקים אגוזים וגם פרות יבשים. אמא טיגנה במטבח לביבות ו"זלביות" מסוכרות לחג. היו גם סופגניות ממולאות בריבה, ריבת בית שאמא הכינה, משזיפים, משמש ואפילו מענבים. אהבתי את טעם הסוכר השרוף במקצת שנותר בריבה. והסופגניות? אהמממ! הן היו טעימות ומתוקות!
אכלנו בהנאה, שיחקנו בסביבונים, כאלה עם חוט שמתגלגלים בכל החדר (פורפרות).  סבא אבא ואנחנו הילדים שרנו שירי חג ופיזמנו פזמונים.
"מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח". "ימי החנוכה", שירי סביבונים כמו: "סביבוני ירוץ בגיל מן העמק לגליל...." ועוד שירים שלמדנו בבית הספר בית הכרם.
בלי להרגיש, התחלתי לשיר בלחש "מעוז צור"...הילדים שלי שהקשיבו לסיפור הצטרפו אלי בשירי החג.  רק חן שתק כצופן סוד.
לפתע, יצא החוצה וחזר עם חבילה גדולה. "מה יש בחבילה"?
"לא לגעת", ביקש חן, "עוד רגע תדעו"!
הוא פתח את החבילה בזריזות הנה חנוכייה, חנוכייה מאבן!
"חנוכייה מאבן? מהיכן? מי הכין? מתי"? הקפנו אותו בשאלות. מיששנו את האבן, אבן גלילית שחומה קמורה ובה מקום לקעריות שמן. חן, טרח והכין חנוכייה מאבן! הוא אמר ועשה!
הדלקנו בשמחה את החנוכייה החדשה, חנוכייה מאבן, אבן גלילית, זכר והמשך לחנוכייה מאבן ירושלים של סבא.
עצמתי שוב את עיני ושמעתי את קולו של סבא מנצח על השירה בניגון המסורתי: "ועל התשועות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

עיבוד ועריכה מחודשת
חג החנוכה התש"ע דצמבר 2009