|
באשנב גבוה שבבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה היו מונחים שנים רבות שופר וכד שמן. כולם ידעו שאסור לגעת בהם.
זקני בית הכנסת נהגו לומר שהם מיועדים להמלכת מלכי בית דוד, במשיחת שמן ובתקיעת שופר.
במלחמת השחרור התבצרה קבוצת לוחמים בבית הכנסת,שהיה בנוי במעמקי האדמה והיו יורדים אליו במדרגות מהרחוב. החיילים נלחמו בעקשנות, אולם כוחותיו של האויב הירדני היו גדולים מהם לאין שיעור, והם נאלצו לסגת גם מעמדה זו.
בין הלוחמים היה ר' יצחק גברא שחס על השופר וכד השמן שלא ייפלו חלילה בידי האויב. הוא טיפס אל האשנב ולקח את השופר והכד . החיילים נסוגו לעבר שער ציון, אך ממש ליד השער נפל פגז ליד החיילים.
ר' יצחק נפצע קל ונפל, ואילו כד השמן נסדק והשמן החל להשפך ממנו. אחד החברים ראה את הדבר ומיד ניגש אליו. "אני בסדר גמור", אמר לו, "אבל תדאג לכד ולשופר".
המבט המוזר שנצנץ בעיניו של ר' יצחק שכנע את חברו לעשות כדבריו. הוא סתם את הסדק ורץ דרך השלוחה היורדת מהר ציון לגיא בן הינום.
לאחר מכן חזר ר' יצחק, לקח ממנו את השופר והכד, והטמין אותם אחרי סלע ורשם בזכרונו המקום המדויק.
שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים שוחרר הרובע היהודי והעיר אוחדה. ר' יצחק לא שכח את השופר ואת הכד "שלו". הוא חזר עם אשתו לגיא בן הינום, צעד ישר אל הסלע, והוציא משם את הכד ואת השופר שחיכו 20 שנה.
לאחר מכן עלו לעיר העתיקה והחזירו את השופר ואת הכד למקומם - על האשנב הגבוה שבבית הכנסת.
המבקר בבית הכנסת יכול עד היום לראות את השופר ואת הכד.
|