סיפור לחנוכה: סוף - ג ן - יה

על פי המסורת אדם וחוה גורשו מגן העדן בשל החטא הקדמון, הם אכלו מפרי העץ האסור, פרי עץ הדעת ואז הקדוש ברוך הוא מצווה לגרשם מגן העדן וכשהם יוצאים מגן העדן, הם רוצים לחזור לגן העדן ולהט החרב המתהפכת מונע מהם לחזור לגן העדן.

והם יושבים בפתח שער גן העדן ובוכים ובוכים ומתחננים לחזור לגן העדן. והמלאכים רואים בצערם ואינם יכולים. הם עולים לפני כיסא הכבוד ומבקשים מריבונו של עולם שיסלח להם, שירחם עליהם, שיחזיר אותם לגן העדן. אבל הקדוש ברוך הוא ממאן. ואדם וחוה ממשיכים לבכות ומתחננים ובוכים. ועוברים עוד כמה ימים והמלאכים אינם יכולים לראות בצערם.
עולים לפני כיסא הכבוד ומבקשים מרבונו של עולם: אנא סלח להם, בסך הכל חטא אחד הם חטאו, סלח להם והקדוש ברוך הוא משיב: הם סמל לדורות הבאים, לא אסלח להם.

ואז מתחננים המלאכים ואומרים: אתה אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד. סלח להם. והקדוש ברוך הוא אינו סולח. ועוברים עוד כמה ימים ואדם וחוה סובלים וסובלים והמלאכים הולכים לריבונו של עולם ומתחננים מתוך ליבם, שיחזיר את אדם וחוה לגן העדן.

ואז הקדוש ברוך הוא אומר: להחזיר אותם לגן העדן לא אחזיר, אבל אתן להם מתנה והמתנה הזאת תהיה עגולה, בבחינת אם אתה למעלה, אל יגבה לבבך, חס וחלילה אתה יכול ליפול 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' ואם אתה למטה, עדיין יש תקווה, יש דרך לעלות, יש לאן לשאוף.
 

והמתנה הזאת מבחוץ לא יהיה בה שום דבר מיוחד. ערכה יהיה בפנים בבחינת 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו'

והמתנה הזאת תהיה חד פעמית – מאכל .

הגיש הקדוש ברוך הוא, את המתנה למלאכים ושם נתן לה – סוף –גן – יה . בימינו השתבש השם מעט והוא נקרא סופגניה. אותה סופגניה מתוקה שאנחנו אוכלים, שיש בה משהו, משהו מטעמו של גן העדן המתוק.

הערה: סיפור זה שמעתי בשיחת טלפון ממורי ורבי, פרופ' דב נוי ורשמתיו על פי הזכרון.