|
חיבה יתירה נודעת היתה לאבא זצ"ל למצוַות הדלקת נרות חנוכה. מצווה זו נוהג היה לקיים מתוך הידור רב והיה מקפיד ביותר על נקיונה וצחצוחה של המנורה ואביזריה. הוא היה אומר: "לא בכדי רגיל ה'עולם' לקרוא למנורה זו חנוכיה, שכן המנורה כשלעצמה, בהיותה נאה ומבריקה, עשויה לפרסומא ניסא גם כשאין הנרות דולקים בה".
שעה יתירה היה משתהה בהטבת הנרות ובסידורם והילדים היו מצטופפים סביבו ועוקבים בהתעניינות אחרי טיפולו המדוקדק. והיה פונה אליהם ואומר: "הסתכלו היטב, פרחי כהונה. מי יודע, אולי תזכו ותצטרכו פעם להעלות את הנרות ככהנים במנורת הקודש בבית-המקדש".
בין השאר הקפיד אבא זצ"ל למצווה מן המובחר, להדליק בשמן זית זך שבא מארץ ישראל. והיה מכין לו מראש צפחת שמן מזיתי ארץ-ישראל לקראת השנה הבאה, והיה השמן עומד כל השנה ליד מנורת החנוכה עד בוא זמנו, לקיים מה שנאמר: "וצפחת השמן לא תחסר".
באותה שנת-פורענות ראשונה, כאשר נותקה וורשא בירת פולין ואפלה מדכאת אפפה את יהודי הקהילה מרוב פחד וגזירות וצרות, והיו הכל נושאים נפשם למעט אור – באותה העת שמר אבא זצ"ל מכל משמר על צפחת השמן של חנוכה, למען העלות בו קרני אורה מישראל בחשכת הגולה הדוויה. ואף-על-פי שעיניו היו פקוחות לראות את המציאות האכזרית וחזה את מעשה ההשמדה – קיננה בלבו איזו כמיהה מוזרה לאור אשר ידליק בחנוכה, והיה מסתכל מתוך חיבה ותקווה בצפחת השמן ובמנורה.
נקפו חלפו ימים ושבועות והנה הגיעו ובאו ימי החנוכה. ברטט קודש ובדחילו ורחימו נטל אבא זצ"ל את המנורה והשמן, להכינם לקראת הדלקת הנר הראשון. פניו כבר זהרו עוד בטרם נגה עליהם אור הנר. כל-כולו היה אחוז התרגשות של שמחה בהטיבו את המנורה.
פתאם נגשה אליו הרבנית ואמרה לו: "יש צורך דחוף בשמן זית זך עבור חולה אנוש לשם רפואה. כבר טרחו וחפשו בכל המקומות אחרי מעט שמן ולא מצאו".
לרגע נשקף הצער מעיניו של הרב, אולם חיש-מהר נטל את צפחת השמן ומסרה לידי הרבנית ואמר: "קחי והביאי להם את השמן הזה, בצירוף ברכתי שיהא זה לרפואה שלמה".
באותו ערב הדליק אבא זצ"ל נרות-חנוכה קטנים ופשוטים, ופניו הפיקו משנה נהרה ושמחה. גם שמן הזית שמח והזהיר בזוהר שבעתיים מתוך עיני החולה ומקורביו, לפרסם אהבת ישראל.
זכה הזית ונאמר עליו: "אשר בי יכבדו אלוקים ואנשים".
|