אחד מימי השבוע האהובים עלי היה יום שישי בגלל שהיה קצר. זה גם היה היום שכל המשפחה היתה יושבת סביב לשולחן, שרה שירי שבת לאור הנרות. הכל היה רגוע עד שאמא היתה אומרת יש סרט ערבי עוד מעט. הייתה מנקה את המטבח במהירות, אבא היה יושב מול הטלוויזיה שעדין לא היה דלוקה עם כיפה כי הוא לא מדליק בשבת וגם אנחנו הילדים היינו מושכים איזה כיסא ומחכים לאמא שתדליק את הטלוויזיה. לאבא ואמא היה כיסא מיוחד שעליו הם ישבו, אמא מגיעה עם צלחת פירות, קצת גרעינים, כוס קפה וגליל של ניר לנגב את הדמעות. רק אמא הבינה ערבית טוב והיתה במהירות מתרגמת לנו מערבית לספרדית מוסיפה פרשנות, מקללת את השחקנים הרעים ומשתתפת בצערם של האומללים. ירושלים היתה עומדת מלכת כשהסדרה הערבית היתה מוקרנת בכל מכשירי הטלוויזיה. מסביבאווירה של אהבה ואחווה, שלום ורעות עד שנגמר הסרט.
אני זוכר עד היום סרט דרמתי במיוחד. האבא הרע בסרט זרק את אשתו מהבית והיא עברה לעיר אחרת ושם היא עבדה כמארחת ורקדנית. הבן שלה גדל וסיים את לימודי הדוקטורט. עם הזמן הפך לרופא בעל שם ויום אחד מזדמן לו להגיע למועדון שאמו הייתה עובדת שם. היא קבלה אותו יפה והושיבה אותו במרכז האולם, כי לפי הבגדים הוא יכול לתת טיפ טוב. מפה לשם הוא והאמא מתאהבים וכל פעם שהם עמדו להתנשק קרה משהו שהפריע ואנו כולנו מזיעים, אווי אווי אם התנשקו ומגיע הרגע שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה ורוצה לקחת אותה להכיר לה את אביו. איפוא הוא גר? שאלה אותו. הוא גר בכאליל והיא שבאה מכאליל, שאלה אותו ומה שם המשפחה "אבולעפיה" ענה לה. כששמעה האמא את השם התעלפה ,כי ידעה שזה הבן שלה. הסוף כבר לא משנה, כי הסוף תמיד היה טוב. אני רק זוכר ברגע שהבינה האמא שזה בנה שמעת מכל חלון בשכונה "יא חארם"