|
הקיץ כבר חלף, הערב מחשיך מוקדם .מתחיל להיות קר, בפרט בהרי ירושלים .ההורים כבר מודאגים, עוד מעט יגיע גם הגשם.
לא הספקנו לתקן את כל הרעפים, צריך להכין את הנפט לתנור החימום, סבתא ממהרת לגמור את הגרבים המיוחדות שלבשנו. במיטה אמא מחליפה את הסדינים בשמיכות.
אף פעם לא ישנו על סדינים.
בחורף מוציאים את הצ'וטרא (בקבוק מים חמים) מתכוננים למלחמה הקרבה. צריך ללכת "לכאדר" (הסנדלר) אליהו ששון קראו לו. היה גר על הכביש בין שכונת מזכרת, לאוהל משה. נכנסים אליו הביתה, היה חדר עבודה. תמיד כשהייתי מגיע, הייתי מתבונן בו בחרדה כי היו לו בפה מסמרים שהיה יורק אותם ודופק על הסוליה שבין ברכיו.
זוכר אותו איש שמן וגדול, היה מביט ועושה סימן עם הראש, יעני מה הבעיה? הייתי מראה לו את הנעלים שכבר עברו דרכו כמה פעמים. הוא היה הופך את הנעל כדי לראות אם אפשר לשים עוד סוליה, אם לא זו כבר בעיה בגלל שההורים לא היו ששים לקנות עוד זוג נעליים ויגידו חכה לחגים.
אז כשאליהו ששון היה אומר: תשאיר את הנעלים, ידעת שהחורף הזה תעבור בלי שיכנסו לך מים לנעלים. מכנסי הקורדרוי שאבא קנה לי כבר לפני שנים עם המנז'אט הארוך לפעמים היה לוחץ לי במותניים, האורך היה בסדר, אם לא אז לוקחים לחייט, להאריך לא בעיה, רק לא להרחיב ,בגלל שהרחבנו כמה פעמים.
מעיל גשם לא היה לאף אחד ואם מישהו לבש מעיל גשם הוא לא היה מהשכונה, בטוח שהיה אשכנזי.
את המעיל מצמר קבלתי בירושה מאיזה דוד אשר כבר מאס במעיל ואפילו שזה היה קרוע בשרוול מבפנים, אמא היתה אומרת: נראה כמו חדש (פוראבשו) לא באמת .
היו לי סיכויים גדולים לקבל מגפיים כי הבן-דוד הימאי היה צריך להביא מעבר לים. אגב תמיד שכח. גנבו לו, אכלו לו.
פעם הביא לי מעיל צמר באוגוסט וכדי לעשות פוזה לבשתי אותו "בבכחוס" (מועדון ברחוב יפו) ועוד מעט הייתי מת מחום.
החורף היה מביא איתו המון ליכלוך והאימהות הנקיות היו מקבלות "חארארה" פצעי חרדה.
כל האימהות היו מניחות לפני הדלת איזה "כאשה" סמרטוט, כדי לנגב את הרגלים היינו צריכים לקפץ מעל השלוליות ותמיד נכנסים לבוץ ומקבלים איזו צביטה טובה מאמא.
אני זוכר את הנזילות בתיקרה. תמיד זה התחיל עם איזה כתם, אחר כך הכתם התפשט ואז גם הטיפות החלו לרדת. "מהר תביא קובו" מין פח קטן, או סיר.
אני זוכר ימים שהיו נזילות לא רק ממקום אחד וכל הלילה היינו ישנים לצליל של הטיפות.
"רק לא שלג" היתה אומרת אימי. אבל בירושלים עם כל הצרות היה יורד גם שלג ולפעמים שלג חזק.
הדאגה הייתה בפניהם של ההורים. אני זוכר את הרעמים והברקים. כשהברק היה מאיר את הבית, היתה אומרת אמא "אוראס בואנס" (שעות טובות ) וכשהרעם היה מגיע אחרי בקול פיצוץ היתה צועקת "שמע ישראל"
ואנחנו הילדים מרגישים חסרי בטחון, מביטים אחד בשני ולא מדברים והיום כשנזכרים בימים ההם, זוכרים רק טוב.
חוץ ממני שמספר ומזכיר גם את הטראומות.
|