מלחמת ששת הימים

התעוררנו לבוקר שבה הרסו לנו את המגרש ובנו תעלות. אני לא הבנתי מה ציפו שנעשה. שכל הוויאג'וס הזקנים והילדים בשכונה יקפצו לתעלות באמצע השכונה.
וכמה זמן זה יקח? לא יהיה כדורגל?  אני הייתי הקטן מכול החברה והם בדיוק  התגייסו לצבא.  נשארנו בשכונה אני והאשכנזים החסידים וכל הילדות. לא ידענו מה עומד לקרות. היה מתח באויר. כולם יושבים לשמוע חדשות כל כמה דקות ומקבלים דיווחים על הנעשה בכל הגזרות.
בוקר של יום שני, החמישי ביוני, הלכתי לבית ספר, בית סיפרי היה אורט ברחוב הנביאים, כמעט על הגבול. בימים ההם כל ירושלים הייתה יושבת פחות או יותר על הגבול. יצאנו להפסקה, מטוס פייפר היה מרחף מעל ראשינו הולך ובא.
לפתע התחילו יריות לכוון המטוס, הפעמון צלצל. הלכנו לכיתה והמורה אמרה לנו כי פרצה מלחמה. כבר יכולנו לשמוע את קול הפגזים, היא ביקשה שנרוץ הביתה, צמודים לקיר (באמת איזה אחריות ) אז רצנו כל אחד לכוון שלו. רעש הפגזים והיריות היה חזק מדי.  שמענו שריקה של פגז ואחריה נפילה. זמן הריצה מבית ספר לבית בערך 10 דקות, היה כמו סרט. 
הגעתי הביתה ואיש הג"א ביקש מאמי להתפנות מהבית "אני לא הולכת לשום מקום עד שאני לא תולה את הכביסה" בקשתי מאמא שתעזוב את הכביסה עכשיו והיא בשלה, היא רק גמרה לכבס ואם היא לא תתלה את הכביסה, הכל יתקלקל. בינתיים לך לדודה שרה שם נישן הלילה .אבל הבית של דודה שרה זה לא מקלט, צעקתי לה. הבית לא מתחת לאדמה ולא מוגן. זה מה יש, ענתה לי והמשיכה עם הכביסה. למרות צעקותיו של איש המשמר האזרחי.

אני כבר הלכתי לדודה באוהל משה לראות איזה סידורים מיוחדים הכינו. אני לא זוכר שהיה סידור מיוחד. אכלנו משהו צנוע .לא היה מקום להתווכח או לשאול שאלות מיותרות, כי הדודה שרה לא ניחונה בסבלנות וישר היתה כועסת וסוטרת להרגעת המצב.
 
כשהערב ירד, נכנסנו כולנו כמו סרדינים לתוך מיטה אחת. רק המבוגרים נשארו עומדים ואדון אליהו היה הולך סחור סחור בתוך הבית. כל פעם שנשמע פגז, היו אומרים: זה שלנו וכשנשמע חזק יותר היו אומרים: זה שלהם.
ככה כל הלילה. לפתע נשמע קול פיצוץ ואני צעקתי: זה שלנו. הדודה שרה הודיעה: זה שלהם ודוד אליהו אמר בקול חנוק: זה שלי. מסקניקו מהפחד היה לו פאדוס גזים .
באמצע הלילה הגיעה דינה שהיתה גרה ברמת רחל. למה חיכית עד לרגע האחרון? צרחו עליה והיא שהייתה בסערת רגשות אמרה להם שהיא עברה מספיק להערב ואין לה כוח להתמודד עם הדודות .
עם בוקר קמנו כולנו ועשינו סיבוב בשכונה ובשוק מחנה יהודה, לצפות בנזקים. אני זוכר שנפל פגז במדרגות של הגבאי יהודה כהן והרס את חדר המדרגות. בין דודי ז'אקו כבר הכריז שהמצרים קבלו מכה קשה.
אמא שלא היה לה זמן לשמוע, רצה הביתה לברר מה קרה עם הכביסה ואני נשלחתי למכולת להביא כמה דברים. המכלת הייתה מלאה בחסידים וזה מאד הרגיז אותי. בשעה שכולם נלחמים, הם עוסקים בקניות.
הרבה מוצרים לא היו ולחם טרי עדין  לא הגיע,  אז לקחתי מה שבא והלכתי הביתה. למחרת ירדתי לדואר המרכזי והתנדבתי לחלק מכתבים. הסיבה שהלכתי לדואר הייתה, כי אבי היה עובד שם והכרתי את החברה. אחרי כמה ימים ירושלים  נפלה כולה  בידינו ואפילו שהיה אסור, קפצנו מעל לגדר ונכנסנו לעיר העתיקה. אנשי העיר העתיקה היו בהלם ונתנו לנו כבוד. הרגשת את הפחד שלהם בכול פינה. מעניין לאן הפחד הזה הלך.  מצאנו את מסעדת אבו שוקרי שהיה עושה חומוס מנה מנה, דופק את החומוס, שם שמן, עגבנייה ומגיש ביראת שמים.
הפחד שלהם היה גדול וטוב שהיה. הממשלה אז החליטה כי ערביי ירושלים העתיקה יכולים לבקר בצד שלנו. זה היה מחזה לראות אותם הולכים אצלנו בעיר כמו תיירים ומסתכלים על כל בנין כאילו שהם בפריז. המלחמה נגמרה וכולם חזרו הבייתה, חוץ מששון רפאלי שהיה בשריון ונשאר בתעלה עוד המון זמן.
 

לזכר הנופלים.