|
בכל פעם שהרב הגיע לקטע בתפילה, עם הקללות בבית הכנסת, היה אומר אותם בלחש כי חס וחלילה שלא יעברו הקללות אלינו. היית מרגיש את הפחד הגדול של כל המתפללים.
לעומת זאת ברחובות, הקללות היו חלק מהלקסיקון ותמיד נאמרו בעוצמה. אימהות היו מקללות את בניהם ובנותיהן.
כמו כ - 'דיו כי תאמאטה' שאלוהים יהרוג אותך. פעם שאלתי את אמא לפשר הקללות האיומות, אמא הסבירה לי כי אלוהים הופך את זה לברכות
לונה ארמוזה היתה מתחילה עם הקללות על השכנים החסידים, טרם צאתה מן הבית ועד שהיתה חולפת על ביתם. אני לא בטוח שאני יודע על מה ולמה רגזה לונה על שכניה, אני יכול רק לשער כי דרך הקללות התייחסה לחוסר הניקיון שלהם, גודל המשפחה, ריח הדגים ועוד.
משחק כדורגל ללא היו קללות המשחק פשוט לא היה מתובל מספיק ולא היה לו טעם. רוב הקללות בשכונה היו בספרדית וזה לא היה נשמע נורא וגם זרים שעברו בשכונה לא ידעו שאלה הם קללות. היינו יושבים בגדר כל החברה ועושים רעש, לפתע היה פותח את החלון מרקו אלקוצר, שהיה לו ביליארד ליד קולנוע תל אור ומתחיל לצרוח -מה אתם רואים אוניות, מה אתם יושבים לי פה כל יום, עושים לי רעש ומוסיף שתי קללות טובות שנבין שהוא לא רק מאיים.
אני זוכר שסדרתי לו השכמה כל בקר מוקדם דרך הטלפון וכשהוא היה נכנס לבית הכנסת עצבני עם אף אדום נפוח, רק אני ידעתי מה עבר עליו וזאת פעם ראשונה שאני מתוודה על כך.
מורנו ארמוזה שהיה אוהב לשתות, גם הוא לא היה סלחן גדול לרעש והיה יוצא מן הבית עם ספאטו ( נעל בית ) ורודף אחרינו
וצועק 'איזוז די בראה נידה' ילדים ממזרים. קללות היו חלק נכבד בחיינו. כולם קיללו, אפילו המקובלים שגרו לידנו ולא אהבו את הבנין שנבנה מעליהם והיה גבוה מאד, הרב ביקש אותם לעצור את הבנייה לגובה, והקבלן לא עצר אז קיללו אותו והבנין הזה אף פעם לא הצליח לאכלס דיירים ואם מישהו פתח חנות שם מהר פשט רגל. לבנין הזה קראו הבנין המקולל.
אפילו בבית ספר אני זוכר את אדון שינה שהיה מורה בחסד עליון ולא היו לא ילדים, כשהיה מעיף את הנעל וזורק אותה על אחד הילדים היה מוסיף לזה גם קללה עיראקית טובה. היום כאשר אני יושב בבית ומביט על הבריכה ועל הנכדים שלי השוחים בה, אני מגיע למסקנה שאמא צדקה בסופו של דבר אכן הקללות האלה הפכו לברכות.
.
|