כשהוכרזה האולימפיאדה השנתית על ידי ראש הוועד של השכונה "מאיר אפרים" שהיא תתקיים שוב ב-ז בסיון. ובתחרות יתחרו רק נשים, בזריקות סאפאטוס (נעלים) למרחקים וקליעה למטרה מכל הבא ליד, נרשמו האמהות אחת אחרי השניה. אמא שלי שזכתה במקום ראשון בפעם המי יודע כמה והייתה חייבת להגן על התואר בזריקת הנעל למטרה, היא החזיקה בתואר קלעית השנה עם שמונה מתוך עשר פגיעות ששבר את השיא של "וזינה רחל". חמש מתוך חמש, שהחזיקה מאז הפרעות בחברון. להלן הרשימות המעודכנות בזריקות נעל למרחקים: גב' חפץ, גב' ארמוזה, גב' בכר וגב' רפאלי מהשכונה השניה. השיא שרצו כולם לשבור היה של גב' "סאלוח" שזרקה את הנעל 237 מטר, גם סאלוח וגם אמא קבלו הצעות גדולות להשתתף במשחקי האליפות בקטמונים בתשלום נאה, אך ללא אשור הבעל, הדבר לא היה יכול לצאת לפועל. חודש סיון הלך וקרב, הנשים לא יכלו להתאמן חודש לפני המשחקים בגלל חג הפסח ורק פה ושם זרקו נעלים לאימון. גם אם לא עשינו כלום, רק כדי להשאר בכושר. אז הגיע היום והאמהות יצאו מהבית במכנסים קצרים וירדו למגרש. הילדים והגברים ישבו על גדרות הביאו שופט מיוחד להיות אחרי על הנוהל התקין. מסקניקו איזו קללות היה מקבל, באיזה שבע שפות וכל הזמן היה מאיים ללכת הביתה כי לא שלמו לו. התחרות היתה בשיאה כשהגברת חפץ זרקה את הנעל רחוק עד לחלון של גב' טוביה שיצאה החוצה והחלה לצעוק. המשחקים נעצרו. היו חייבים לעשות מגבית ובכסף שנאסף שילמו לה. היא גם התחייבה להחזיר את הנעל שהיתה עדיין במצב טוב. אני באמת לא זוכר את הסוף כי אשתי העירה אותי ללכת לבית כנסת.