ד"ר יואל רפל על מנהגי הפורים

המקור וההעתק.
מדוע מתחפשים? למה אוכלים אוזני המן? מניין בא הרעשן? האם סיפור המגילה אכן התרחש בשושן הבירה?

האם שמונה מילים במגילת אסתר הן הסיבה למנהג העממי של התחפשות המטביע את חותמו על ימי הפורים וגורם להגברת השמחה?
במקורות היהודיים תולים את מנהג התחפושות בפסוק ממגילת אסתר "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב."
המחקר המודרני פנה לעולמות שונים לחלוטין והוכיח כי ההתהוללות וההשתוללות בפורים מקורם בחג פרסי קדום ובקרנבלים ובנשפי המסכות (כדוגמת זה בוונציה) של אירופה בימי הביניים. האנציקלופדיה המקראית בערך "פורים" מסכמת באופן חד-משמעי: "ההתחפשות במסכות ראשיתה באיטליה בשלהי ימי הביניים, בהשפעות חגיגות הקרנבל החל סמוך לפורים," וכאן כבר רמז לסמיכות הזמנים המתרחשת פעמים רבות, בין מועד קרנבל-פסטיבל ונציה וימי חג פורים שלנו.
מאפייניו של קרנבל הינם זלילה ושתייה, השתוללות, פריעת חוק וסדר, הפרת כללי ההתנהגות החברתית המקובלת, ולעיתים קרובות – היפוך או שינוי תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי. מקומו של הקרנבל הוא תמיד בחוץ – בכיכרות וברחובות, והאווירה העליזה מציגה את החיים מכיוונם ההפוך.
הפרופ' אביעד קלינברג, המתמחה בתולדות ימי הביניים באירופה ובתולדות הנצרות והתאולוגיה הנוצרית, במאמרו בספר "קרנבלים", מאפיין את הקרנבלים במילים המתארות באופן מלא את חגיגות פורים:
"החוגגים חיברו שירים ומעין מחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים... בסוף החגיגות נשרפה באופן טקסי בובת 'מלך הקרנבל' או 'מלך הלץ'... חילוניים התחפשו לאנשי כנסייה, וגברים לנשים, חוגגים עטו מסכות... העולם ההיררכי והמחמיר של כל ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון."
במאמר אחר שלו קושר הפרופ' קלינברג בין אופיו של חג הפורים לאופיים של חגים פאגאניים ולעיתים אף חגים דתיים (לא יהודיים) המתרחשים באותה תקופה של השנה. מקובל עליי כי קיים קשר של ממש בין המאפיינים החיצוניים של חלק מחגי ישראל לבין מאפייני החגים של העמים והתרבויות בקרבם חיו יהודים בגלות, כפי שניתן לראות באופן מובהק בחנוכה, בל"ג בעומר ובימי מועד נוספים.
כך הוא כותב על פורים, חג התואם  "קרנבל פרוע, המקדים את הפסח והפסחא כבדי הראש, חל בתקופת הבככנליה, חגו של דיוניסיוס, בככוס, אל היין והשכרון. כל החגיגות הללו מתאפיינות באכילה מופרזת ובשתייה לשכרה. הן מתאפיינות בהתרת הרסן וגם במסכות (דיוניסיוס הוא אל התיאטרון). לרגע מושלכים הכללים הנוקשים אל מאחורי הגב והחברה כולה משתטה, מפירה כללים, מסתכנת, נותנת מקום לכל הדחפים המודחקים רוב השנה. הקרנבל משחרר לחצים. הוא יוצר כאוס מסוכן, אבל מוגבל. עוד מעט, ייגמר ההיתר להתפרע והסדר ישוב. קרנבלים נועדו לאשש את הסדר הקיים, לא לערער אותו."
כולנו יודעים כי  לא כל יום פורים. וככל קרנבל גם לנו בפורים יש הכתרה היתולית של מלך בדמות בובה, תחפושות ומסכות, ועולם שכולו ליצנות וריקנות. העולם היהודי המחמיר מאוד בהלכה הקובעת "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה" (דברים כ"ב, ה) – הקל מאוד בפורים, ובשולחן ערוך נפסק "ומה שנהגו ללבוש פרצופים (מסכות) בפורים, וגבר לובש שמלת אישה, ואישה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה."
הגלגול הנוכחי של המסורת הזו החל בתל-אביב של שנות ה-30 בעדלידע והתגלגל לעיר חולון בשנות ה-90 של המאה ה-20.
בדומה לתחפושת שמקורה זר ולא יהודי כך גם מקור אכילת "אוזני המן", אותם משולשים גדושי פרג או כל מילוי אחר. אך מדוע שנאכל את אוזניו של אותו רשע ולא את ידיו או רגליו? גם במקרה זה אנו פונים לעולמות אחרים.
הנוצרים נוהגים לאכול ב"יום שישי העצוב" הסמוך לפסחא, היום שבו לפי מסורתם הלשין יהודה איש קריות על ישו הנוצרי, עוגות משולשות ממולאות המכונות "אוזני יהודה". ולמה אוזני יהודה? משום שלפי מסורתם יהודה איש-קריות תלה את עצמו על עץ. ולא עץ סתם, אלא כליל החורש, המוכר מאוד. למחרת תלייתו של יהודה הצמיח העץ אוזניים הן "אוזני יהודה". אז מקור לאכילת "אוזני יהודה" יש, ומדוע שיהודים במאות ה-16-17 לא יאמצו לעצמם מנהג דומה, אך הפוך? אם הגויים אוכלים "אוזני יהודה" ב"יום שישי העצוב" נאכל אנחנו "אוזני המן" ביום השמח – פורים.
בקרב קהילות אשכנז רווחה מסורת עממית כי המן חבש כובע משולש, בדומה לכובעי קצינים (כובע נפוליון) ולכן מכינים כיסנים שצורתם משולשת וממלאים אותם בפרג (הנקרא ביידיש Mohn – מהן, שהן אותיות –המן) וצימוקים. ביידיש נקרא המאכל 'המן-טאש' – כיס המן. דרשנים היו אומרים, המן טאש – תש כוחו של המן. ולמה 'אוזני המן?' כיוון שהמן נכנס לגנזי המלך אבל וחפוי ראש ואוזניו מקוטפות.
 לא את כל מנהגי החג "אימצו" היהודים ממקורות זרים. היו וישנם גם מנהגים מקוריים. למשל, המנהג לאכול ב"סעודת פורים" דווקא תרנגול הודו נועד להזכיר שאחשורוש מלך "מהודו ועד כוש". המנהג לשרוף את המן יש בו יסוד מאגי ברור, שהרי השריפה פוגעת בדמות גם לאחר מותו. בדרך זו קיימו את הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק" – והמן האגגי מן המגילה הוא "בן משפחתו" של אגג מלך עמלק.
אך מהו מקורו של הרעשן? שהרי אין פורים ללא רעשנים ואין קריאת מגילה ללא הפרעת הרעשנים. מוצא הרעשן הוא ככל הנראה ביוון. בימי הביניים הוא נתקבל על ידי הכנסייה הקתולית לשם הזעקת המאמינים לתפילה בארבעת הימים האחרונים שלפני חג הפסח. המסורת הקתולית העממית מספרת כי מיום רביעי ועד שבת שלפני פסח ישתוק קול פעמוני הכנסיות, כי הכמרים עולים לרגל לרומי ושבים בערב הפסחא. לכן נהגו השמשים להקהיל את המתפללים באמצעות רעשנים שנשמרו משנה לשנה במגדל בית התפילה. הילדים הנוצרים נהגו להסתובב עם רעשנים ולהכות את בן דמותו של יהודה איש קריות. היהודים אימצו את מנהג הרעשנים ובנו אותם מעץ או פח שנועדו להפחיד את הגויים ברעש שיצרו. במרוצת הדורות התפתחה אומנות עשירה סביב הרעשנים והם נעשו לעיתים מחומרי גלם מאד יקרים וניתנו להם צורות שונות. הרעשנים השכיחים הם אלה העשויים סרגל עץ המסתובב על ציר שעליו נקבע גלגל שיניים. מוכרת גם צורת פטיש-עץ קטן הדופק על סרגל שמשני עברי הידית. אספני הרעשנים מצאו בעולם היהודי ובעולם שאינו יהודי מאות צורות שונות של רעשנים שיש מהם היוצרים רעש גדול ויש מהם שמתאפיינים בצורתם האומנותית. 
מה מחייבת היהדות לקיים בפורים? מעט מאוד. החיוב הוא לקיים ארבע מצוות שנועדו להדגיש את הפן החברתי ואת אחדות ישראל.

המצווה הראשונה – קריאת מגילת אסתר, שהכל חייבים בה, גברים ונשים. את המגילה קוראים פעמיים – בערב ובבוקר.

המצווה השנייה – משתה ושמחה (סעודה). מטרת הסעודה והמשתה שנוהגים לקיימם אחרי הצהרים של יום הפורים לגרום עונג לגוף.

המצווה השלישית – משלוח מנות איש לרעהו. מקפידים שיהיו תמיד, לפחות, שני מיני מאכלים המוכנים לאכילה.

המצווה הרביעית – מתנות לאביונים, כל המהדר במצווה זו תבוא עליו הברכה.
האם המצוות שאנו נדרשים לקיים בפורים אינן 'מסבכות' אותנו עם מעשיהם של מי שאינם יהודים?

האם רק המנהגים הושפעו מהחברה הלא יהודית או שגם המצוות הושפעו?
כך כותבת הפרופ' רחל אליאור, פרופיסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, על סיפור מגילת אסתר:
 "במחצית השנייה של האלף הראשון שלפני הספירה ציין החג שנודע ממגילת אסתר, מאורע היסטורי, או היסטורי לכאורה, שאירע בפרס בתקופת מלכות אחשורוש, המזוהה עם מלך שמלך במאה החמישית לפני הספירה. קרוב לוודאי שבעל המגילה איננו מתעד מעשה שהיה אלא מתייחס למציאות תרבותית פוליטית בתקופה ההלניסטית, בסיפור המציע הנמקה ספרותית המתייחסת לתקופה הפרסית, לחג שהתחדש מחוץ לתחומי המקרא." (ההדגשים שלי –  י.ר.) מכאן שהסיפור שאנו מכירים התפתח בחברה הלא יהודית ואומץ על ידי היהודים כדי לתת ביטוי למסכת היחסים שבין מיעוט ורוב. דיון סביב המקור הרעיוני של שאר שלוש המצוות לא יותיר אותנו עם חדשנות יהודית מופלגת.
עדות ישראל לתפוצותיהן פיתחו מנהגים שונים או דרכי קיום שונות למנהגי החג. האופי היה בדרך כלל מקומי וייחודי וקשור בסביבה ובחברה שבקרבה חיו. ריבוי העמים והתרבויות וריבוי תפוצות היהודים הם מהגורמים המובהקים לעושר המנהגים ביהדות.