יצחק אלפרט על פורים
אני אספר לכם על פורים בשנת 45 הייתי ילד בן עשר אחת עשרה. ראש חודש אדר הרבי בישיבת עץ חיים במחנה יהודה מודיע לנו שהוא מזמין את כל הילדים אליו לבית ישראל לחג הפורים. מיד התחיל אצלנו בלגן גדול איך מתארגנים? הי לנו ילד בשם בניומין הוא אמר – אני לוקח עלי את התפקיד הזה.
בהפסקה בניומין אומר לנו לשבת ומתחיל למכור כמו שמוכרים עליות 'חמישי' 'שישי' והוא מתחיל ככה – מי שיושב ליד הרבי מיל, אחד קופץ שני מי האחר שלושה מיל וככה מכר את הישיבה לפי המחיר את הישיבה קרוב לרבי וכל אחד נתן שני מיל בשביל לתת לרבי מתנה ( מדגים את ניגון המכירה )
עכשיו בא יום חג הפורים כל אחד בא עם תחפושת לי היה נורא קל, אני התחפשתי מגיל חמש עד גיל שלוש עשר באותה תחפושת. הזיידה שלי, הסבא היה לו שטריימל כזה צר בצבע ג'ינג'י צהוב וזה היה כנראה מסוף 1800 ואת השטריימל החדש הוא לבש וזה היה לפורים.
החלוק שהייתי קטנצ'יק היו נותנים לי וכל שנה היו משחררים באורך. התחפושת הזאת לא הייתה רק שלי, אחרי שעתיים האחים שלי היו לוקחים את זה. עכשיו לעשות מסכה זו הייתה בעיה. לא כמו היום תוצרת סין. היינו לוקחים עיתונים שמים קמח ומים שמים בין השכבות מניחים על הפנים, אחרי זה היו גוזרים את העיניים והאף ואת הפה. שמים את זה עוד כשזה היה רטוב ובצק ומורידים להתייבש, בקצה היו שמים חוט 'שפגט' וקושרים מאחורנית. העשירים הייתה להם פחות בעיה, מאחורי גלידה וולגה היה אחד שהיה מוכר זקנים ושפמים. אבל אנחנו היינו לוקחים את הפשתן של האתרוג ועושים מזה זקנים ושפמים.
עכשיו, התכוננו ללכת לחדר ילד אחד היה בא עם תחפושת של ערבי, אחד היה בא עם תרבוש אדום גם כן של אפנדי ואחד היה לובש גיבנת עם חלוק של סבתא וככה כולם היו מחופשים והיינו מסתדרים בשורה ביד אחת משלוח מנות ביד שמאל אקדח פורים של קפצונים ובפה סיגריה וככה היינו הולכים ושרים (מדגים שירה ) ממחנה יהודה לבית ישראל.
עכשיו אני רוצה לשיר לכם שיר ביידיש ואלה שלא יודעים יידיש אז התרגום זה בערך ככה
"כשמתקרב ערב פורים
כל הנשים נמצאות ביסורים
אם ניקו כהלכה כבר נשרף האוזן המן
האוזן המן מאוד מתוק
ממולא בסוכר ואגוזים
שילך לעזאזל האופה
חוץ מהמגילה
שהוא השבית לנו את כל הגדולה"
התינוק קם בבוקר עם צריחות
מגרד בראש ורוצה לעשות פיפי
לא באוזן המן תקנה אותו
אלא בבית הכנסת בדרשה"
|