סעודת פורים

וימי הפורים האלו לא יעברו מהיהודים וזכרם לא ימוש לעולם, מכאן למדו חז"ל כי לעתיד לבוא כל החגים בטלים פרט לפורים.
החג הכי קדוש לעם היהודי הוא יום כיפורים, דומה לפורים, חשובים שניהם ודומים האחד לשני, רק שבפורים זה ונהפוך הוא, ערב פורים צמים (תענית אסתר ) ובפורים עורכים סעודה, ערב יום כיפור מצווה לאכול ( וממש לפני כניסת החג אוכלים סעודה מפסקת), ולמחרת צמים, ביום הכיפורים אנו עסוקים בתפילה ובבקשות לשנה טובה, בפורים אנו עסוקים כל היום במצוות, קריאת המגילה , משלוח מנות איש לרעהו, ומסיימים בסעודת פורים
חייב אדם לבסומי עד דלא ידע, נכון אבל את חובות היום בתפילות יש למלא, בבקר קמנו והתפללנו שחרית כאשר טרם טעמנו יין או משקה משכר אחר, אולם היום עובר, ומדי פעם מגיע שליח עם משלוח מנות, ומשיקים עימו כוס לחיים, והכוסות הולכות ומתרבות, והנה צריכים לשבת לשולחן ולאכול את סעודת המצווה, ובסעודה מצווה לשתות עד דלא ידע, אז לפני שאתה בלא ידע, יש להתפלל מנחה, מעריב ניתן להתפלל גם מאוחר בלילה, כאשר מתפכחים קצת.
ביתנו לא היה גדול, ומלבד חדר אחד גדול יחסית, היה עוד קיתון אחד קטן, ומחוץ לבית אבא בנה מטבחון מפחים, אשר שם המאמע הייתה מבשלת, ומתוך המטבחון הקטן הזה התחילו לזרום מטעמים, ואנחנו הילדים נתבקשנו להצטרף לגדולים לתפילת מנחה, אבל למי יש ראש למנחה, הריחות מטריפים את דעתנו, ואנחנו לא בדיוק נמצאים בתפילה, אולם אנחנו עדיין במסגרת חינוך, ולא במסגרת חייבים.
התפילה מסתיימת, ומתיישבים לשולחן, והסדר ידוע מראש, בראש השולחן יושב האבא, ואם הסבא סעד עימנו, ישב הוא לידו, אנחנו הקטנים לפי קטננו קירבתנו לאבא, הקטנים הכי קרובים והגדולים לפי סדר גדלם, כך שהגדולים ישבו בקצה השולחן, אם היו אורחים שילבנו אותם בין הילדים,
אין מתישבים לשולחן לפני שנוטלים ידיים, וטרם היות ברז מים בבית, היה מיכל מים כרסתן מחימר, וממנו היינו נוטלים בכלי מים ונוטלים ידיים, גם טכס זה חלף, וסוף סוף אבא מברך  ובוצע את הלחם, ומחלק למסובים, וכאילו מישהו נזכר, ידענו הקטנים שהוא יזכר, אבל זו הייתה צריכה להיות הפתעה, וצועק בקול, מה זה? ללא קידוש, וכולם ממשיכים, נכון נכון כיצד יתכן סעודה ללא קידוש, ומוותרים כביכול משום שמחת החג לתת לליצן שבחבורה לקום ולקדש על היין,
והקידוש מעשה חכם הוא, מורכב הוא מפסוקים מהתורה ומהתפילה, מהמדרשים, משפט במשפט משולב, המילה המסיימת את המשפט היא המילה המתחילה משפט חדש, לדוגמא קידוש לליל שבת מתחיל ב – יום השישי ויכולו השמים, קידוש לפורים מתחיל ב – יום הפורים ויכולו השמים – מספרים כבודו – מלא עולם, וכו' וכו. יש קידוש קצר ויש קידוש ארוך, הכל נתון למצב הרוח הכללי ליד השולחן,  נסתיימו כל הטכסים הקשורים לשמים ועכשיו יש לגשת לעבודת הבורא, סעודת פורים.
על השולחן מונחות החלות הגדולות שהמאמע אפתה לחג, חלות ידיים ישקו, טעמם כטעם המן, ולידם צלחות עם חמוצים, סלטים למיניהם, וגולת הכותרת צלוחיות חרדל תוצרת בית, אשר טבלת חתיכת חלה בה ואכלת ומיד החריפות פורצת מהאף ומהאזניים גם יחד אבל זה עם חתיכת געפילטע פיש, אין ערוך להם.

שולחן שאכלו ולא אמרו דברי תורה? לא יכול להיות, אבל לפורים ישנם דרשות מיוחדות, והיו מכתירים את אחד הילדים מהגדולים יותר, בתואר " רב של פורים " ורב זה היה מתכונן ימים רבים לפני פורים ומשנן את הדרשה למען ידע אותה על בוריה, משום שהגדולים ידעו אותה גם הם מינקותם, ואי אפשר היה לעשות שגיאה ללא תיקון מיידי.
שירים וצחוקים מלווים את הסעודה, אבל לכל תכלה ראיתי קץ, והטאטע פותח את חגורת מכנסיו, מתכופף אחורה מעשה בעל הבית, ומכריז " שושנת יעקב ". ואת זה אף אחד לא יפספס, מנגינה מיוחדת הייתה ועודנה נהוגה במשפחות החרדיות שלנו, אשר ניתן להפיק ממנגינתה קולות באוקטבות גבוהות ביותר, וכל אחד מהשרים, מנסה לעלות על חברו, והשמחה רבה, ולאחריה " מודים אנחנו לך " ושיר זה היה מושר על ידי גיסנו יעקב שיפמן ז"ל, בכל סעודה אשר היה משתתף עימנו, בין בביתנו בין בביתו, או בכל אירוע משפחתי אשר שניהם היו משתתפים בה, תפילה זו אינני זוכר מי חיברה, אולם נדרשת מיומנות גבוהה לביצועה, והטאטע היה מכריז – יאנקעל, תגיד מודים, ואני לא זוכר שקרה פעם שיאנקעל יגיד אינני רוצה, קשה לי, אולי אחר כך, דיבורו של הטאטע כצו היה לו ללא עוררין, ולאחר מודים, ניגשים לברכת המזון, וגם ברכה זו טמונים בה הרבה שירים ולחנים שונים, וכל הילדים והאורחים ידעו והכירו מנגינות אלו, והיינו מקהלה אחת גדולה, וביניהם היו גם קטעי סולו, אשר ידענו מי ישיר כל סולו בקביעות, הברכה מסתיימת  ב-
ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום, והמילה בשלום מסיימים באוקטבה הכי גבוהה כמנהג החזנים הגדולים, וכל אחד מהתרנגולים שמסביב לשולחן מנסה לגבור על חברו, והשמחה רבה, והצחוק גדול, וכבר מתחילים הגעגועים לפורים הבא, אבל אין זמן, יש להתכונן לפסח