העיר היא עיר בשם בילבה שבפולין. הזמן הוא לפני חג החנוכה ולפני חג המולד, בילבה מתקשטת בעצי אשוח מרהיבי עין. הרחובות מוארים בשרשראות ובנורות צבעוניות. שירי חג המולד מושמעים בקולי קולות בכל פינה ורחוב, הכנסיה מקושטת גם היא במלוא הדרה בעץ אשוח גבוה רם ונישא. ילדים ומבוגרים גם יחד מקשטים את עץ האשוח בכנסיה. עבודת צוות עם הרמוניה מופלאה. הכנסיה נמצאת ברחבה מתחת לביתינו, כמו כן בכל בית ובית כל משפחה יחד עם הילדים מקשטים את עץ האשוח הפרטי שלהם בשלל קישוטים מוזהבים, מוכספים ומרהיבי עין. וקונים מתנות לרוב האחד לשני.
גם אני רוצה! גם אני רוצה עץ אשוח בביתי! כמו לכולם! גם אני רוצה לקשט את עץ האשוח כמו כולם! מדוע אני שונה? אני בוכה ומתחננת להוריי, בבקשה בבקשה! למה אנחנו יוצאים מהכלל? למה? מדוע?
אך הוריי הטובים והיקרים מסרבים בכל תוקף ומסבירים לי בסבר פנים, יפה כי אנחנו יהודים ולנו אין נוהג זה ולנו יש חנוכייה יפהפיה אשר נדליק בה נרות צבעוניים, נשיר שירי חנוכה, נחלק דמי חנוכה ומתנות, נכין סופגניות, נכין לביבות ויהיה לנו מאוד מאוד שמח, נעים ויפה לא פחות משכנינו.
אך אני בשלי לא מרפה! לא אוהבת חנוכיה, לא אוהבת את מה שיש לנו. אוהבת את היופי מבעד לחלון של שכנינו עם עץ האשוח והאושר שמבצבץ משם. אני מתלוננת ללא הפסק ללא הרף, גם בית הכנסת שהוריי לוקחים אותי הוא מאוד קטן והגברים עטופים במין "סדינים" עם "פסים משונים" נוסף לכך מדי פעם אבי עליו השלום חולץ בתוך בית הכנסת את נעליו והוא היחיד מכל המתפללים שעושה כך ועוטף עצמו בטלית על הראש ומושיט ידיו קדימה.
זה תמיד הפחיד אותי מחדש והפתיע, מדוע דווקא האבא שלי עושה זאת? רק כאשר גדלתי הבנתי שאבי עליו השלום הוא ייחודי בבילבה, כי הוא כהן יחיד. בשקט בשקט הייתי יוצאת מבית הכנסת כי באותה הרחבה שהזכרתי קודם היתה הכנסייה היפה שאני אוהבת לבקר בה. כולם יושבים יחדיו, שם מתפללים ילדים, אבות, אמהות, סבתות, סבים, איזה יופי. הכל מואר ןיפה. אדם עם עוגב מנגן מנגינה נעימה, הציורים המדהימים שעל התקרה. אני מוקסמת כל פעם מחדש וכך חוזר חלילה.
כל שנה אני כילדה מאוכזבת כל פעם מחדש שבביתינו מעולם לא מרשים להכניס עץ אשוח. כל שנה עם דמעות מדליקה נרות חנוכה ושרה שירי חנוכה ומקנאה לשכניי עם עץ האשוח הצבעוני.
מלאו לי שש שנים, סוף סוף קבלו הוריי את אשרת היציאה מפולין, האשרה אשר ייחלו והתפללו לה לעלות לארץ ישראל ובנוסף בטח כל כך פחדו שילדתם לא תתבולל חלילה וחס.
היום אני מבינה ומודה להוריי על העקביות, הנחישות והגאווה היהודית שלא להכנע לכלום, גם לא לילדתם הקטנה שבכתה כי היא רוצה עץ אשוח.
|