|
מעשה בעוף שגדל בביתה של בת מלך. והעוף יפה תואר וכנף, מקור לו לתפארת. נוצותיו ארוכות ומבהיקות ולשונו ושפתו כשפת האדם. אך מה אומלל היה העוף בהיותו כלוא כל היו בכלוב. אמנם כלובו עשוי היה מזהב ובסיסו ורגליו משנהב עצים הצלו עליו מפני השמש וכיסויים מפני הרוח ומאכליו – מעדנים המה. אבל הוא כל רצונו היה לפרוש כנפיים ולעוף.
ובת המלך אימצה לה את העוף כבן, דברה אליו דברי אהבה וחנופה . בכל בוקר הייתה ניגשת אליו, מנשקת אותו ואומרת לו דברי כיבושין והעוף היה אומר לעצמו – מה לי ולה-מי יתנני ציפור ואוכל לעוף ולהיות חופשי ולא לבלות ימי ולילותיי בכלוב בו חיי אינם חיים.
יום אחד שמע העוף את בת המלך מבקשת מאחד מעבדיה ללכת לתור בארצות מעבר לים לקנות לה תמרוקיה. קרא העף לעבד ובדמעות ותחנונים ביקש ממנו – אנא , אנא ממך, כשתהיה בארצות רחוקות ותפגוש עופות כמוני- מקורבי ובני משפחתי ספר להם כמה רע ומר גורלי, כמה עייפתי מלהיות בכלוב ומבת המלך שאהבתה אלי הפכה לצנינים בעיני. מסור להם דרישת שלום ואת געגועי הרבים.
ימים ולילות סבב העבד בערים הרחוקות על מנת לרצות גבירתו ולהביא לה תמרוקיה, ובאחד הימים עת ישב בעגלתו נגלתה לפניו להקת ציפורים מעופפות. פנה אליהם העבד וסיפר להם על העוף שנמצא בארמון הנסיכה ועל מכאוביו. שמע זאת עוף אחד מבין העופות ומיד צנח לתוך חיקו של העבד ונראה כמת. ניסה העבד להניעו, לטלטלו, אך עיניו המגולגלות וגופו הרופס העידו כי שבק חיים. השליך העבד את העוף מבעד לחלון העגלה לשדה ומיד התנער העוף פרש כנפיים ועף. תמה העבד על התחבולה של העוף והמשיך בדרכו.
כשהגיע העבד בחזרה אל גבירתו סיפר בצער רב לעוף את קורות אותה ציפור ומעשיה והעוף לא הגיב.
למחרת בבוקר נישה בת המלך כהרגלה לכלוב של העוף, לברכו בברכת בוקר טוב ועוד מילות אהבה כיוצא בזה אבל לתדהמתה מצאה את העוף כשהוא שרוע בתחתית הכלוב, עיניו עצומות, פיו מזיל ריר וגופו ללא כל סימני חיים. כעסה ורגזה הנסיכה על עבדיה שבגללם מת העוף ומרוב חרונה השליכה את העוף החוצה לגן. מיד התעורר העוף, שם יהבו בכפו פרש כנפיים ונעלם כלא היה.
|